ישבנו בסלון. צלחת הגרעינים היתה מלאה עד חציה, מותירה לנו עוד
עשר דקות של חסד עד שתעלה על גדותיה, מבטנו מוכוונים אל מסך
הטלוויזיה הישן שלי, מתנת דודי אשר מצאה מונחת זרוקה בפינת
רחוב, בו פיגרה עתה מכבי תל-אביב, כרגיל יש לומר בימים אלה,
מול יריבתה האיטליקית במסגרת גביע אירופה לכדורסל.
אמרתי: "אני מרגיש שמכבי תנצח בסוף."
אלי אפילו לא הפנה מבט לעברי - הוא רק נהר במסך והמשיך לקלל את
המאמן שלא יודע מתי להחליף שחקנים, שלא יודע מתי לבקש פסקי
זמן, ובכלל, שאין לו מושג בכדורסל.
אמרתי לו: "אלי, אתה יודע, יש לי בזמן האחרון תחושות מיוחדות
לגבי כל מיני דברים."
אלי השיב בחוסר עניין מופגן: "כמו מה?"
"כמו למשל שאני רואה שמכבי תנצח את המשחק הזה."
אלי אמר: "זו לא חוכמה גדולה, אתה יודע. גם אני מרגיש שמכבי
תנצח, אפילו שהיא בפיגור של 12 הפרש."
אמרתי: "כן, אבל זו רק דוגמה. בזמן האחרון אני מרגיש... איך
אני אומר לך, אני מרגיש שהמחשבה שלי, יותר נכון התודעה שלי,
חוצה גבולות..."
"התודעה שלך חוצה גבולות? מה קרה, היית בקורס הזה של המדיטציה
הטרנסצדנטלית?"
"לא!" הגבתי, "אני רציני. הנה תראה - למשל אני ואתה נמצאים
עכשיו אצלי בדירה."
"נכון, אז?", אמר אלי והקדים להפנות לעברי את פניו מצועפי
פאסדת הבוז עוד לפני שהאזין להסבר.
"אז אנחנו נמצאים בדירה ברחוב תדהר בתל אביב, בקומה שנייה,
ושנינו מכירים את השכנים מסביב: הזקן ממול, המשפחה עם הילדים
מלמטה, והכוסית מלמעלה, זאת'י שאתה תמיד שואל אותי אם..."
"אז?" קטע אותי אלי, והפנה את קשבו שוב אל קולו חוצה הגבולות
של השדרן אשר תיאר עתה הטבעה ע-צו-מ-ה של פרקר שהביאה את מכבי
לפיגור של 6 נקודות בלבד.
"אז אני יכול להרגיש אותם. זאת אומרת אנחנו נמצאים פה בדירה,
ותמיד אנחנו מתעלמים מכל מה שיש מעבר לקירות, מעבר לתקרה ומעבר
לרצפה, אפילו שהקירות האלה רק בעובי חצי מטר, והמרחק בינינו
לבין השכנים הוא עוד איזה מטר, ממש ממש קרובים, אבל אנחנו
מתעלמים, והקירות הם רק הסוואה שעוזרת לנו להתעלם מהם, כי רחוק
מהעין רחוק מהלב, אבל אני ממש מרגיש אותם, כי הם פה, ממש
לידנו..."
אלי אמר: "מה זאת אומרת "מרגיש אותם?" כשהזקן ממול מוציא את
השיניים התותבות, אתה מרגיש ריקנות בפה? כשהכוסית מלמעלה
עושה..."
"זה לא בדיוק ככה. תבין - הם כל כך קרובים, ככה שאם מתאמצים
קצת, אפשר ממש לראות אותם. ממש."
אלי נאנח בקול, האומר למעשה איזה מפגר אני ואיזה מפגר תמיד
הייתי, והמשיך לבהות במשחק, ואז ממש דקה לפני הסיום, מכבי כמעט
השוותה, ויד אליהו היה על הרגליים.
השבתי לאלי: "אמרתי לך שאני רואה שהם ינצחו! זה ממש כמו שאני
רואה עכשיו את השכנה מלמטה, בול מתחתינו, רק שני מטר למטה צופה
בתוכנית בטי המכוערת, וברגע זה ממש היא לוגמת לגימה מהתה, זה
תה ירוק בטעם נענע, רואים, וממש ממש עכשיו היא מניחה אותו על
הצלוחית."
המאמן של מכבי לקח פסק זמן, וחשבתי שזה זמן טוב שבו אפשר
להנמיך את הטלביזיה, הרי גם ככה לא ממש משחקים עכשיו, ואמרתי:
"הנה היא לוקחת עכשיו עוד לגימה, ואם נהיה בשקט נוכל גם לשמוע
אותה מניחה את הכוס על צלוחית הזכוכית השקופה."
"תגיד לי אתה דפוק? תגביר מייד את הטלוויזיה ותן לראות בשקט את
המשחק. אתה רוצה שאני לא אבוא יותר לראות איתך פה משחקים?"
לא ניתן היה לטעות בסערת רגשותיו של אלי, וכשלא הגבתי הוא חטף
את השלט מידי, והגביר את קול המקלט. "חבל", אמרתי."אני בטוח
שאם היה שקט היינו יכול לשמוע את הכוס מצטלצלת בתחתית
הזכוכית."  
נותרה רק חצי דקה על שעון המשחק, ובסוף הכדור הולך תמיד למה
שעובד בדרך כלל - לדברים הפשוטים, כי כשיש לחץ שחקנים מתקשים
לחשוב, הידיים מתחילות לרעוד, אנשים פוחדים לקחת אחריות ואז הם
מוסרים את הכדור לשחקן הכי טוב שלהם, זה שהלך לו הכי טוב עד
עכשיו, ואח"כ הם מושכים את שחקני היריב וככה מפנים לו מקום
בכדי שיהיה לו יותר קל לחדור לסל. הכדור הלך כמובן לפרקר, אני
ממש ראיתי את זה כבר קודם, השעון הורה עכשיו על 10 שניות לתום
המשחק, פרקר חדר, לקח את השומרים אליו, ואז שיחרר במפתיע כדור
החוצה, לבורשטיין. בורשטיין עלה לזריקה, ממש כמו שצפיתי, על
השעון נותרו רק שתי שניות, הכדור עלה מעלה בקשת גבוהה, ואז צלל
מטה, ומרחק שני מטר משיא הגובה, ממש כמו השכנה מלמטה, פגע
בחישוק, שיחק על הטבעת, ועשה דרכו החוצה.
הלם ביד אליהו. התלהבותו של השדרן פינתה את מקומה לאכזבה מרה,
הפרשן לא חסך שבטו מהמאמן והשחקנים, וגם אלי קילל את כל העולם
ואותי ביניהם, וזרק את השלט בייאוש על הספה. רק השחקנים
האיטלקים קיפצו על הפרקט והתחבקו בחום, ואחר מיהרו מדושני עונג
לחדר ההלבשה.
אלי חיקה אותי חיקוי עילג: "אני רואה, אני רואה, אני רואה...
אידיוט, אפילו את המשחק הדפוק הזה לא הצלחת לראות, אז מה אתה
מזיין את המוח שאתה יכול לראות את השכנה מלטה מניחה את כוס תה
ירוק בטעם נענע על צלוחית מזכוכית? אידיוט."
שתקתי. חשבתי רק שזה כמו שראיתי את השכנה מלמטה שותה תה ירוק
בטעם לואיזה, ובמקום זה היא שתתה תה ירוק בטעם נענע.  
"אני אגיד לך מה אתה. אתה," אלי ניסה לברור את מילותיו כראוי,
"אתה, אתה פשוט, אתה פשוט..."
"פשוט פול אוף שיט", עזרתי לו. "בדיוק" אמר, "ככה בדיוק, אתה
פול אוף שיט"; אלי משך על עצמו את המעיל, יצא את הדירה וטרק את
הדלת אחריו בזעם.
וכך בעודי יושב על האסלה, פניי שעונות על אמותיי, חשבתי לתומי
- כרגיל, גם הפעם צדקתי, ונתתי דרור לבני מעיי.