אתה נולד נקי. שם זה נגמר.
המילים הראשונות הנשמעות באוזניך כבר מלכלכות.
"הוא בוכה, מסכן, אל תבכה, לא צריך לבכות..."
למה?! תבכה כמה שבא לך ילד...
המשפטים הבאים שתשמע.. זה כבר עניין של מזל. בעלי המזל ישמעו
עד כמה הם מדהימים ואיך שכבר רואים את החוכמה בעיניים.
הרוב, ישמעו דברים אחרים.
אתה גדל, ומתחיל (בזמן שלך) לעשות דברים בכוחות עצמך. העניין
הוא שגם הזמן כבר לא ממש שלך... היה לך מזל אם בכלל נתנו לך
לצאת בזמן. כשחושבים על זה, יש לך מזל שבכלל אתה קיים, או
שבעצם היה עדיף אם היו מחליטים בשבילך אחרת, רק אתה יודע... אז
אתה מתפתח, והרגליים שלך אומרות שעוד מוקדם להן לעמוד ברשות
עצמן, ועדיף שתסמוך על הידיים, והנה הם מתחילים שוב -
"הוא כבר בן שנתיים... למה הוא עדיין זוחל ?! אולי משהו לא
בסדר?" תרגעו... הכל בסדר...
אתה עושה את צרכיך, עדיין, בחיתול. בעלי המזל ישמעו - "איזה
יופי! יובל עשה קקי!" יותר מדי ישמעו - "איזה ריח, אלוהים
ישמור, נמאס לי! קחי אותו ממני!" ואחר כך שולחים אותך לסדנה
לשיפור הבטחון העצמי. וכך זה ממשיך. כל מילה נוספת מלכלכת, כל
מילה נוספת פוגעת בטוהר שלך, מקבעת אותך והופכת אותך לאדם
שרוצים שתהיה, או שבד"כ אין לזה כל קשר לרצון אלא לבורות
משוועת.
זה ממשיך בגן, גדל ביסודי ובלתי נסבל בתיכון. מזל שלפחות לגבי
הצבא לרובם כבר אינם מה לעשות. הצבא לא ממש שואל...
בעלי המזל מצליחים להשתחרר מהכבלים בשלב כלשהו. רובנו לא.
חלקנו עושים זאת בשיתוף פעולה מהצד השני, הרוב לא.
בעלי המזל שביננו יחוו זאת בשקט,
רובנו, צריכים לפתוח במלחמת עולם שלישית.