שמש. זה כל מה שאני יכולה להגיד על אותו יום. שמש.
זה היה יום חם שבא לכולם בהפתעה מוחלטת לאחר לילה קריר שהיה
לפניו. חזרתי הבייתה מבית הספר, מותשת לחלוטין. השמש, השמש
התישה אותי. העיניים שלי כמעט נעצמו פעמיים בדרך עצם העובדה
שלא ממש ישנתי כמו שצריך בימים האחרונים... שבועות האחרונים.
זה לא "המצב", בכלל לא - נוח להאשים את כל הצרות שלך בעולם על
"המצב במדינה", אבל זו לא הייתה הסיבה. לא נראה לי לפחות.
פשוט... פשוט הייתי מותשת מהחיים האלו.
אני ממשיכה ללכת, מגיעה לרחוב שלי. רחוב הולנדי שקט. שליו.
תוך כדי הליכה אני שומעת קולות של ילדים צוחקים.
יופי, חשבתי לעצמי, עוד פעם הילדים המעצבנים האלו של השכנים,
זה מה שחסר לי עכשיו. שני המפלצות האלו היו מתסכלים אותי - כל
היום הם היו משחקים בחוץ, רועשים, משתוללים. הדבר הכי טוב
בחורף ואחת הסיבות שאני אוהבת אותו כל כך הוא ימי הגשם שבהם הם
נשארו בבית, ואז היה שקט.
אני מסתכלת - אבל זה אלה לא היו הם: בצד הכביש שיחקו להם שני
בנים קטנים, הם נראו בני חמש או שש. כמה שילדים יכולים לעצבן
לפעמים - שניהם נראו פשוט מקסימים. אני לא יכולה להצביע על מה
שחיבבתי כל כך אצלם - החיוך של אחד מהם או השיער הבלונדיני של
השני שהיה בתספורת פטרייה כזאת, כמו שהיו הולכים פעם - לפני
שהתחילו עם טרנד הקוצים וכמויות המסחריות של ג'ל לשיער.
חייכתי. פעם ראשונה אותו היום - פשוט חייכתי. שניהם שיחקו להם
בתמימות, דוחפים אחד את השני, בועטים באיזה כדור, "תמסור לי!
נו - תמסור!" האחד רדף אחרי השני וצעק.
מוזר. הם לא היו מוכרים לי. לא ראיתי אותם אף פעם ברחוב הזה,
או בכלל - איפה שאני גרה. אני ממשיכה ללכת לידם - מהופנטת
לחלוטין מאיך שהם שיחקו.
כבר שכחתי לגמרי כמה התיק שלי כבד או שיש לי שיעורי בית בספרות
למחר.
הכל נראה כל כך פשוט פתאום, כל כך שליו, כל כך... בטוח.
מעניין. אני חושבת - מעניין איך הם לא חושבים על מה שאני חושבת
עכשיו. באמת מעניין מה ילדים חושבים כשרע במדינה. מה הם חושבים
על "המצב". מעניין אם הם יודעים בכלל. אמא שלהם מספרת להם מה
קורה באמת? איזה תירוץ היא נותנת להם בפורים למשל, כשאי אפשר
ללכת לשום קרנבל, שום הפנינג, שום דבר... משמח? מעניין.
מעניין מה הם יזכרו כשהם יהיו גדולים יותר ודברים אחרים יציקו
להם ולא רק - מי ינצח במשחק הכדור וכאלה שטויות. אם הם יזכרו
שההורים לא נתנו להם לצאת לשום מקום כדיי שלא יתפוצצו או משהו.
יזכרו שבכל מקום המוני יש איזה שבעים מכוניות משטרה ואנשים
במדים בכל פינה שרק תרצו. בעצם, הזכרונות שלהם יהיו בטח די
דומים לשלי.
כיף להם, אני מהרהרת, הם חיים במין עולם קטן ומושלם משלהם.
מנותקים מהמציאות. הם לא רואים מה שאני רואה, לא צריכים
להתמודד עם זה. או שאולי כן? אולי הם אפילו רואים יותר טוב.
אני הולכת בקצב שלהם, מעיפה מבטים לעברם. הם לא התייחסו אליי
אבל - היו עסוקים במשחק שלהם. שקועים בעולם שלהם. ממשיכים
לשחק.
חכמים, אני חושבת. זה גם מה שאמא שלי תמיד אומרת - צריך להמשיך
לחיות. אם הגורל ירצה - אנחנו נמות באיזה פיצוץ של מכונית תופת
או באיזה פיגוע בפיצריה או באותה מידה בתאונת דרכים. אי אפשר
לשלוט על זה - אי אפשר להשאר בבית כל החיים שלך. צריך לצאת,
לחיות, להמשיך. ואני שלמה עם ההחלטה הזאת - להמשיך.
ואני ממשיכה, ללכת, מתעלמת מההתשה הזאת שאני עוברת בזמן
האחרון. חיה בעולם שלי. העולם המושלם שלי - רחוב שקט עם שני
ילדים קטנים שמשחקים. אני מגחכת לנוכח המחשבה הזאת ומסתכלת
עליהם שוב-
הבלונדיני הוציא מכיסו אקדח צעצוע וכיוון אותו על השני , "תרים
ת'ידיים!"
"לא רוצה ולא רוצה!" השני גיחך והם התחילו לרוץ. קולותיהם
הצוחקים המשיכו להשמע. שמתי לב שעברתי את הבית שלי בכמה מטרים
ונעצרתי לבדוק.
כשהסתובבתי בחזרה, רגע אחרי - הם לא היו שם.
מוזר, אני מחפשת אותם במבטי. הקולות הצוחקים עדיין נשמעו - "אל
תירה בי, אל תירה בי".
מצחיק, הלוואי והכל היה פשוט כל כך.
הלכתי בכיוון הקולות. זה היה ממש כאילו הם עמדו לידי... ממש -
אבל הם לא. הם פשוט נעלמו.
הלכתי מהר יותר. השמש התחזקה. מנסה להכניע אותי. הרחוב עדיין
היה שקט, חוץ מקולותיהם של השניים שדהו לנוכח הדממה שהחלה
להשתלט.
המשכתי, בציפייה - להגיע לסוף הרחוב ולראות אותם.
אני הולכת בעקבות הקולות, מגיעה לגן השעשועים שבקצה הרחוב,
ונעצרת.
הגן היה שומם. ריק. הכל היה שליו. סטטי, חוץ מנדנדה אחת שנעה
מעלה ומטה במהירות, כאילו רק לפני רגע איזה ילד ישב עליה.
אבל הילדים לא היו שם.
עמדתי שם והסתכלתי. מהרהרת לאן הם נעלמו. הנדנדה כבר נעצרה
והתמזגה עם הסביבה השקטה.
נו טוב,הסתובבתי בעצבות. התחלתי ללכת הביתה. בשמש, בעייפות.
מותשת לחלוטין - כאילו שום דבר לא קרה. חוזרת לשיגרה שלי.
לעולם שלי.
כשהגעתי הבייתה הדלקתי טלויזיה, מתוך הרגל מטופש כזה. בחדשות
אמרו שעוד שני חיילים נהרגו היום.