New Stage - Go To Main Page

צבי יוליס
/
הולכים ללטף מלאכים

אמא שלי מלאכית קטנה בעצמה. לכן זה לא הפתיע אותי ממש כשהיא
הציעה באחת השבתות לי ולאבא להצטרף אליה לטיול, שבסוף המסלול
שלו מלטפים מלאכים.
מה זה? אבא אמר. מה אמרת עכשיו?
הנה תראו, אמא הגישה לי ולאבא חוברת טיולים צבעונית שבתוכה
אפשר היה לראות את המלאכים שאפשר ללטף. הולכים ברגל את כל
המרחק הזה, אחר כך צריך לטפס עד למעלה, להר, ושם למעלה הם
מחכים. תראו כמה הם חמודים. אתם לא רוצים לנסות פעם אחת? רק
פעם אחת. אני כל כך רוצה.
אבא הסתכל עלי ואני עליו. היתה לנו שיחה של גברים בלי לדבר
הרבה. האישה רוצה לראות מלאכים הוא אמר לי בעיניים. אמרתי לו,
אם האישה רוצה, צריך לתת לה. הוא אמר, אנחנו לא לגמרי מבינים
נשים, אבל אתה יודע איך זה? אני יודע, אמרתי, אם נכנס להן משהו
לראש אי אפשר להוציא אותו. כן, הוא אמר לי, ממש כמו אצלנו.
ושנינו צחקנו.
ארזנו בתוך סלסלה מקש צבוע שלושה סנדוויצ'ים וכמה בקבוקי מים.
לאמא היה כזה חיוך גדול על הפנים, שהיא הכניסה לתוך הסלסלה גם
את מיצי שלנו בטעות. אבא אמר לה שהמלאכים יכולים לא לאהוב את
מיצי ולכן עדיף להשאיר אותה בבית.
איך את חושבת שהם יקבלו אותנו, שאלתי את אמא?
היא אמרה, אני לא יודעת. אני רק מקווה שזה יהיה נעים כמו שאני
מדמיינת.
אבא אמר, אם מישהו בעבודה אצלי ישמע מה אני עושה בשבת בבוקר,
הוא לא יאמין.
אמרתי, אני חושב שבילי מהכיתה שלי היתה מאמינה. אבל כל השאר
לא. הם היו צוחקים עלי אפילו.
אמא הסתכלה עלי כאילו נעלבה ממה שאמרתי.
כתוב פה, היא הקריאה מתוך המדריך, שאם מלטפים אותם על הראש
בצורה כזאת (היא הראתה עם היד איך), אז הם משמיעים קול של
גרגור מהגרון. זה נעים להם כשעושים להם ככה. אמא הסתובבה במושב
שלה לאחור כדי ללטף אותי. היא העבירה את היד שלה על הראש שלי.
ככה, היא אמרה.
אותי מעניין כמה כסף הם עושים מכל הסיפור הזה, אבא אמר. כתוב
שם כמה מבקרים באים כל שבת? תסתכלי אם כתוב. אמא הסתכלה ובזמן
הזה אבא חישב בקול. נגיד שכל שבת באים חמש מאות איש. אפילו שבע
מאות. עכשיו כל אחד משלם כרטיס, שזה בטח עולה לפחות שלושים
שקל. זה יוצא שלושים כפול שבע מאות, שזה עשרים ואחת אלף. מזה
אני מוריד הוצאות תפעול של הפארק, כמה זה כבר יוצא, ואוכל
למלאכים, ושתייה, הכול ביחד, משאיר אותם ברווח עצום. עצום.
מה הם אוכלים, שאלתי?
אמא חייכה. היא העבירה לי את החוברת. תקרא כאן. כתוב פה הכול.
מה הם אוכלים. איפה הם ישנים. איך הם שרים כשהם לבד. הכול
כתוב.
לקחתי את החוברת מאמא. זאת היתה חוברת מיוחדת. אני לא מומחה
גדול לחוברות אבל אחת כזאת עוד לא ראיתי. השוליים של החוברת
היו צבועים בצבע כסף שאפשר היה למשש עם האצבע כי הוא היה מעט
מחוספס והאותיות היו ירוקות עם קצת אדום סביבן. בכל עמוד היתה
תמונה בדיוק באמצע ואם מקרבים את החוברת לאף, מריחים ריח נעים
שלא מריחים מספרים של בית ספר למשל.
אני חושב שהם יהיו נחמדים אלינו, אמרתי לאמא.
ברור שהם יהיו נחמדים, אבא אמר. עשרים ואחת אלף שקל. איך הם לא
יהיו נחמדים?
הסתכלתי שוב בחוברת המלאכים של אמא. בעמוד האחרון שלה היתה
תמונה של מלאכית בערך בגילי. העיניים שלה הסתכלו בדיוק לתוך
העיניים שלי ולא משנה לאן הזזתי את החוברת ומאיפה הבטתי בה היא
תמיד הסתכלה ישר לתוך העיניים שלי.
כשהגענו לשטח שממנו אי אפשר יותר להמשיך במכונית, אבא עצר את
האוטו וכולנו ירדנו.
אתה מתרגש, קוקי? אמא שאלה אותי.
עשיתי לה כן עם הראש.
אבא משך את המכנסיים למעלה (הוא עושה את זה כשאמא שואלת שאלות
כמו אתה מתרגש, או אתה אוהב, או מה אתה מרגיש עכשיו). הוא
הסתכל אל ההר שעמד מולנו ואמר, יש לנו חתיכת הליכה עד למעלה.
החזקנו ידיים שלושתנו כדי שיהיה לנו יותר קל למשוך אחד את השני
עד לפסגה של ההר ועלינו.
בדרך למעלה, עלה לי רעיון מוזר בראש לשאול את אמא אם נוכל לקחת
מלאך אחד אתנו הביתה. אבא קרא את המחשבות שלי כמו שהוא הרבה
פעמים מצליח ואמר לאמא שאם הם יקחו הביתה מלאך בשביל קוקי,
בשבילי, לא נצטרך יותר לטפס על ההר הזה. יהיה לנו הכול בבית.
אבל אמא מיד אמרה שאי אפשר לקחת מלאכים הביתה. כי אז הם
מפסיקים להיות מלאכים. המלאכים הם מלאכים רק כשהם חיים בין
מלאכים, אתם מבינים? ואוכלים אוכל של מלאכים ושרים שירים של
מלאכים. בדיוק כמו שכתוב פה. אם לוקחים אותם הביתה הם נהיים
מייד שפיצרים.
שפיצר זה שם המשפחה של אבא שלי. שם המשפחה של אמא שלי הוא
אנג'ל. אבל היא הפסיקה להיות אנג'ל כשהיא עזבה את הבית שלה
והצטרפה לאבא.
מה שתגידי, אבא אמר לה וביחד המשכנו לטפס.

הנוף שרואים מהר המלאכים הוא מקסים, אבל לא מקסים כמו נוף רגיל
שרואים מהר רגיל. אלא מקסים כפול שלוש, נגיד. ואם מסתכלים
רחוק, הכי רחוק שאפשר, אז מקסים כפול ארבע. יש שלושה צבעים
שרואים ממהר והם ירוק, כחול ואדום. את הירוק רואים בקצה, והוא
נראה כמו הרבה עצים שמתחברים ביחד לים ירוק עם תלתלים. את
הכחול רואים בדיוק בצד השני, והוא בעצם ים אמיתי, אבל מקסים.
וביניהם יש הרבה גגות של רעפים אדומים. הגגות מכסים את כל השטח
שבין הים והעצים. מקסים.
אמא אמרה שנדמה לי שהיא כבר ראתה את התמונה הזאת פעם כשהיתה
קטנה והיא די התרגשה כשהיא אמרה את זה. כשאמא שלי מתרגשת רואים
את זה מיד. אני לא אתאר איך רואים את זה, כי זה משהו שהאנשים
שמכירים אותה טוב יכולים להרגיש, אבל זה לא משהו שאפשר לתאר.
(אני פחות טוב בתיאורים של דברים שמרגישים ויותר טוב בלתאר
דברים שרואים. ככה גם המורה שלי לחיבור חושבת. למרות שהיא
סתומה.)
אבא שאל אותה, מה זאת אומרת נדמה לך שכבר ראית? את לא יודעת אם
היית על ההר הזה פעם או לא? ואמא אמרה שהיא לא יודעת. אבל היא
מרגישה כאילו היא בבית.
ואיפה הם? אבא שאל. הוא הסתכל בחוברת של הטיולים כדי לראות איך
מגיעים עד למקום המדויק שבו המלאכים נמצאים. אמא הראתה לו את
המקום בחוברת שבו מצוירים חצים שמראים איך להגיע. זה פשוט, אבא
אמר.
קצת הסתבכנו בדרך כשהלכנו אחרי אבא, אבל בסוף הגענו אל המקום
שבו התקבצו המלאכים. בהתחלה חשבתי שמה שאני רואה מזכיר מראה של
עיר רומאית עתיקה. המלאכים שהיו חמודים להפליא כבר ממבט ראשון
הלכו ברחובות הפתוחים כשהם לובשים בגדים לבנים ונועלים סנדלים
קטנות שמתאימות לרגליים שלהם. מלאך אחד שעבר לידנו, נעצר ליד
אמא, הביט בה מקרוב וחייך. אבא לא כל כך אהב את זה, אבל אני
ראיתי איך שאמא חייכה חזרה.
זה כל כך יפה, היא אמרה.
לא רע בשביל הכסף, אבא אמר. הוא שילם לשומר בכניסה ויחד עם עוד
משפחה שהגיעה איתנו נכנסו אל תוך האתר.
כתוב פה שבאמצע העיר נמצא האולם שבו נמצאים המלאכים שאפשר
ללטף, אבא אמר. כתוב פה שהם אוהבים שמלטפים אותם בראש, כמו
שאמרת, אבל גם בבטן מותר ללטף אותם ועל הכנפיים. לפעמים הם
מנשקים על הלחי, בחזרה.
אחר כך הוא אמר שוב, הם לא יאמינו לי בעבודה, אני אומר לכם.
צעדנו ברחובות הקטנים והבטנו סביב. רוב האנשים שהלכו סביבנו
היו מטיילים כמונו, ורק קצת היו מלאכים. לפעמים כשמלאך היה
נעמד באמצע הרחוב ומתחיל לשיר, כל המטיילים שסביבו היו מסתדרים
במעגל ומביטים בו. כשהוא היה מסיים לשיר, הוא היה פורש כנפיים,
מנענע בהם כמה פעמים ואז סוגר אותם וממשיך לדרכו.
בכניסה לאולם המרכזי אבא נדרש לשלם עוד כסף. זה הרגיז אותו
והוא כמעט התחיל לצעוק על השומר אבל אמא הרגיעה אותו מיד. היא
אמרה לו, יעקב, אנחנו לא כל שבוע באים לראות מלאכים, נכון? אבא
לא ממש נרגע אבל נתן לשומר את הכסף. היינו יכולים לנסוע להורים
שלי כמו בכל שבת, אבא אמר. מה רע? פחות כסף ויש גם מה לאכול.
אמא אמרה, כל שבת אנחנו אצל ההורים שלך. ובשבת הבאה נהיה גם.
אבל היום אנחנו במקום קצת שונה.
מאוד שונה, אבא אמר.
זה היה הרגע שבו נדמה לי שראיתי את המלאכית הקטנה שהביטה בי
מהחוברת. היא הלכה בקצה האולם עם זוג הורים מלאכים או שזה מה
שנדמה לי. רצתי לצד השני של האולם ושמעתי את אבא ואמא רצים
אחרי. כשהגענו שלושתנו לקצה האולם היא נעלמה. המלאכית שלי. אני
מקווה שהיתה לך סיבה טובה להריץ אותנו ככה, אבא אמר, והוא לא
תיאר לעצמו איזו סיבה טובה היתה לי.
שם, בצד השני של האולם היתה מסעדה שאפשר היה לשבת בה, בין
מלאכים ולאכול אוכל שנראה די רגיל. אבא רטן על זה שהאוכל לא
מצדיק אפילו בקצת את הכרטיס הנוסף שהוא שילם בכניסה ואמא אכלה
בכל כך הרבה תיאבון שלרגע חשבתי שאני לא מכיר אותה בכלל. שהיא
אמא קצת אחרת. כמו שהיא היתה אולי פעם לפני שהיא נהייתה אמא.
שני מלאכים נעמדו בשולחן סמוך והתחילו לשיר לכבודנו. אחד פרט
על נבל ולשני היה משהו אלקטרוני שנראה כמו אורגן מיושן.
נשארנו אחר הארוחה להופעה של מלאכית זמרת עם קול של שמיים. היא
שרה הרבה עד שלאבא נשבר והוא ביקש שנתחיל לזוז.

כשהגענו הביתה אמא נשכבה על המיטה הגדולה והמשיכה לחייך כאילו
לא עזבנו את עיר המלאכים. לאבא היה רעיון שאני והוא נלך אחרי
הצהריים לדוג אבל אני העדפתי להישאר ליד אמא במיטה ולראות אותה
מחייכת. הוא קצת כעס, אבא, אבל אחר כך הוא נרגע והתקשר ליוני,
חבר שלו, כדי ללכת אתו במקומנו.
זה היה אחר צהריים מקסים. למרות שלא לקחנו אף מלאך אתנו, אמא
נהייתה קצת מלאכית, כמו שתמיד ידעתי שהיא והיא ליטפה אותי על
הראש עד שנהיה ערב והשמש שקעה.
היא אמרה לי, כל כך הרבה שנים אנחנו הולכים להורים של אבא שלך
ביום שבת. עוד הרבה לפני שנולדת. הוא כל כך אוהב ללכת אליהם
שהוא החליט שזה מה שעושים. אני כמעט שכחתי מה אני אוהבת. אני
כל כך שמחה עכשיו.
היא חיבקה אותי.
חיבוק אמיתי של מלאכים.

שנינו ידענו שיותר לא ניסע בכל שבת להורים של אבא. שמהיום יש
לנו מקום חדש לנסוע אליו, כשנרצה, ולהרגיש מקסים.
מקסים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 11/1/01 13:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צבי יוליס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה