לשבת, להסתכל סביב, להסתכל למטה וליפול לתהום שאף פעם לא נגמר,
אמא תמיד אמרה לי שאסור להסתכל למטה כשמפחדים.

כשאתה נופל לתהום אינסופי יוצא לך לחשוב קצת, קודם כל על איך
להימלט, אחר כך כשאתה מבין שאין מה לעשות אתה חושב על מי שהיה
יכול לעזור לך ואז אתה עובר על רשימות של אנשים, החברים מהגן
של חנה, משפחה רחוקה שאתה כבר לי יודע אם הם מהצד של אמא או
אבא, כל האנשים שהכרת.
כשאתה נופל לתוך תהום אתה קולט את כמות האנשים שאתה מכיר, 6
מיליון אנשים בארץ ישראל ואתה מכיר לפחות מיליון, אתה מצמצם את
זה לבערך 10 אנשים שאתה באמת בקשר טוב איתם ואז לבערך שני
אנשים שאתה יכול באמת לסמוך עליהם... במקרה שלי - שלושה.
7 מיליארד אנשים בעולם! 7 מיליארד ואתה יכול לסמוך רק על
שלושה...
אז אתה מסתכל על כל השלושה (בממוצע שניים) אנשים, בוחן את
ההיסטוריה שלך איתם, את השיחות שלכם, אתה רואה קטעים, חלקים
מהחיים שלך איתם, תמונות-תמונות, לרגע אחד החיים שלך הם קומיקס
שעובר לך בראש.
בחרת מתוכם אחד, זה לא משנה אם פגשת אותו רגע לפני הנפילה או
מאז שנולדת, זה לא משנה- אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליו, עכשיו
אתה מדמיין אותו לידך והוא משחרר לך סולם, הוא קושר אותו לעץ
הקרוב. הוא לא מחזיק אותו. הוא מפחד ליפול איתך. מאוחר מדי.
כשאתה נופל והנפילה לא נגמרת, יש לך בחילה, בא לך להקיא, הראש
מסתובב, אתה מרגיש כאילו אתה על נדנדה שיורדת למטה - רק מגובה
ממש גבוה ויורדת ולא נגמרת, מין בחילה ארוכה כזאת, אתה רוצה
לעצור רק לרגע אחד, רגע מסכן שתוכל להקיא את הנשמה שלך, לקחת
נשימה ולהישאר בלי הנשמה. אבל כשנופלים לתהום אי אפשר לעצור.
7 מיליארד אנשים בעולם! 7 מיליארד ואף אחד לא הושיט לך יד.