אני, ג'יזוס, פטרוס, פאולוס וחברים יושבים לנו באחת המסעדות
האלה שנפתחות בזמן האחרון כמו פטריות אחרי הגשם, ופאולוס אומר
שנדמה לו שהוא ראה את יהודית כשהיא מסתובבת עם הבחור ההוא, מה
שמו...
"אבימלך? זה שקוראים לו אבימלך?"
"אבימלך? יכול להיות. אני לא בטוח. אולי זה לא אבימלך. אולי
זה משהו אחר."
"כי אני חושב שראיתי אותה הולכת איתו מפה לשם, כמה פעמים."
"ראית אותם הולכים ממש?"
"הם הלכו."
פטרוס לוקח מהלחם ולא אומר שום דבר. הוא אולי חושב כמו ג'יזוס
אבל לא אומר.
"זה לחם טוב."
"מה טוב בלחם הזה?"
"שום דבר. אבל הוא טוב. תטעם."
פטרוס מוזג מהיין לתוך הכוס שלי.
"אז מה אמרת על יהודית?"
"אני אמרתי שראיתי אותה הולכת עם הבחור ההוא."
"ומה אתה יודע עוד?"
"יותר אני לא יודע. מה שאני יודע אני אומר כאן ליד השולחן
הזה."
פטרוס לוקח לעצמו עוד מהלחם. הוא אוהב את הלחם הזה. הוא לא
רואה שהלחם הזה ישן כמו הצרות של כולנו. הוא פשוט לוקח ומכניס
לפה.
פאולוס מחייך אלי.
"ומאיך שהם הלכו יחד, מאיך שראית אותם, אנחנו לא יודעים
יותר?"
"כמו מה?"
"כמו אם הם הולכים ביחד כבר הרבה זמן או שנראה שרק הפעם הם
הלכו יחד."
"אני לא בטוח. אולי זה איפשהו באמצע."
פאולוס לוקח מהדגים, פטרוס מהבשר ועוד קצת מהלחם היבש. אני
לוקח מהיין. ג'יזוס לא לוקח מאף-אחד מאלה. הוא שם את היד על
הראש ועושה את עצמו חושב. כשהוא עושה את עצמו חושב, הוא באמת
חושב.
החברים שלנו יושבים סביבנו ואוכלים מאותו האוכל שאנחנו
אוכלים. בזמן שאני וג'יזוס ופטרוס ופאולוס מפסיקים לאכול כדי
לדבר או לחשוב או לשאוף אוויר, הם ממשיכים לאכול. כל הזמן
אוכלים, כל הזמן שותים. אלה החברים שלנו.
"תראה אותם," פטרוס אומר ומצביע על החברים שלנו. "נכון שזה
עצוב? אלה החברים הכי קרובים שיש לנו."
אני מסמן לג'יזוס וג'יזוס לוקח את כד היין מפינת השולחן
ומעביר אותו לפאולוס ופאולוס מעביר לפטרוס ופטרוס מעביר אלי.
היין כולו אצלי. אני לוגם ממנו ומחזיר את הכד לפטרוס שמחזיר
לפאולוס שמחזיר לג'יזוס.
"כל זה קרה לפני כמה ימים?"
"שלושה ימים, ארבעה ימים, משהו כזה. לא רחוק מהמסעדה הזאת."
"אבימלך, מי זה אבימלך? אתם מכירים אבימלך? מישהו כאן מכיר
אבימלך?"
החברים שלנו עסוקים בלבלוע את מה שהכניסו לתוך הפיות שלהם
הדחוסים ממילא. כמה מהם מחייכים אל ג'יזוס, כמה מהם מנופפים
ביד, כמה מהם מתעלמים מאתנו כאילו מי שלא אוכל בהנאה כמותם, לא
מתקיים בעולם הזה.
פטרוס משתעל בדיוק כשפאולוס מתעטש. ג'יזוס מברך על היין. אני
אומר לג'יזוס שאם הוא רוצה אני יכול לרחוץ לו את הרגליים
עכשיו.
"בשביל מה?"
פטרוס נותן לפאולוס את הממחטה שלו כדי שיקנח בה את אפו
ופאולוס מחזיר לפטרוס את הממחטה בנימוס. הוא אומר לו שזה מגעיל
אותו לקנח את האף שלו בממחטה של מישהו אחר. אבל אומר תודה, בכל
אופן.
"אין בעד מה."
ג'יזוס מפהק פיהוק גדול.
"אתם יודעים, יש לי מין חלום כזה."
"מה אמרת, ג'יזוס?"
"הוא אמר שיש לו חלום."
ג'יזוס משתתק לרגע. הוא יודע להשתתק יפה הג'יזוס הזה. עוד לא
פגשתי מישהו ששותק כמו ג'יזוס. בעשרים השנים שלי, פגשתי אנשים
שמדברים יפה, ואנשים שהולכים יפה או רצים יפה, ואפילו אנשים
שסוחבים יפה על הגב את האוכל בשביל הסוסים שלהם. מישהו פעם אמר
לי שהוא מכיר מישהו שלועס יפה את הענבים בתוך הפה, אבל ג'יזוס
שלנו - הוא יודע איך לשתוק.
ג'יזוס לוקח את כד היין ומוזג לעצמו לתוך הכוס. לא שותה -
ג'יזוס, רק מוזג. מוזג ושותק יפה. הפנים שלו מביטות עמוק באיזו
חתיכת אוויר שמרחפת לפניו.
"אני חולם שיום אחד יהיה לי אופנוע."
"אופנוע?"
"אתה מדבר על סוג של סוס?"
"סוס? מה פתאום סוס? איזה סוס בראש שלך? הוא מדבר על
א-ו-פ-נ-ו-ע."
"למה אתה מרים את הקול, פאולוס?"
"זה פטרוס, הוא לא שומע היום כלום. בגללו."
"אתה יכול לדבר יותר בשקט. מה לא שמעת, פטרוס?"
"כל העניין הזה עם האופנוע. את זה לא שמעתי. אמרת אופנוע?"
"זה מה שאמרתי. אופנוע. ואתם יודעים למה אני רוצה את האופנוע
הזה?"
"אין לנו מושג ג'יזוס."
"כי כשיהיה לי את האופנוע, ואני ארכב עליו כאן מסביב..."
"הוא רוצה לרכוב עליו?.."
"תן לו לדבר."
"...אז כולם ידעו מי זה ג'יזוס. ג'יזוס הוא זה שרוכב על
האופנוע. זה ג'יזוס. ואם, ככה במקרה, פתאום תסתובב לה איזו
נערה יפה באזור שלנו..."
"נערה יפה? "
"למשל."
"אז גם היא, כמו כולם, תשמע על ג'יזוס, זה שיש לו את
האופנוע."
ג'יזוס נמתח לאחור על הכיסא שלו. הוא שבע מהאוכל למרות שלא
הכניס דבר לפיו, והוא מפהק את הפיהוק השני שלו אחר-הצהריים.
פטרוס עוד אוכל מהלחם הישן וג'יזוס ואני מביטים בו כשהוא לועס
לאט את הלחם. בפה מלא, פטרוס, דווקא פטרוס, אומר לג'יזוס שהוא
מבין בדיוק את החלום שלו.
"גם אני מבין. זה חלום מצוין."
"מה אתה אומר?"
"אני גם חושב ש... זה חלום לא רע. האופנוע."
"אתם רואים את זה בעיניים שלכם?"
"אני מנסה לראות. אני לא בטוח לגבי מה שאני צריך לראות. בכל
זאת נדמה לי שאני רואה. מה אתם רואים?"
"זה אופנוע אדום."
"אדום?"
"תדמיינו אדום."
"אדום יש לי. את זה כבר דמיינתי. הבעיה שלי היא לדמיין את
האופנוע?"
"תדמיין סוס."
"סוס?"
"יש לך סוס?"
"יש סוס. אדום."
"מצוין. יש סוס."
"מהר, תיתן לי עוד משהו כי סוס אדום זה יותר מדי בשבילי."
"בסדר. הנה, עכשיו תוריד לסוס את הזנב."
"להוריד? הורדתי. אין לו זנב. מה עכשיו? סוס אדום בלי זנב."
"חכה. עכשיו תיקח את הזנב ותחלק אותו לשתיים. שיהיו לך שתי
קווצות שיער ביד."
"חילקתי. מה עכשיו? מהר, לפני שהכול נעלם לי מהראש."
"עכשיו תדביק קווצת שיער אחת ליד אוזן ימין של הסוס וקווצת
שיער אחרת ליד אוזן שמאל שלו. תעשה את זה ככה שהן יתנופפו
אחורה, אחת מכל צד. ברור?"
"אני חושב ש... כן. הן מתנופפות לאחור."
"מצוין, מצוין."
"מה עכשיו?"
"עכשיו? עכשיו אל תפסיק לראות."
"אני רואה את זה."
"כולנו רואים. אי אפשר לא לראות את זה."
"בחיי אלוהים!"
"האופנוע הראשון של ג'יזוס!"
ג'יזוס משתתק יפה, ומסתכל לי ישר לתוך העיניים. הוא מסתכל גם
לפאולוס לתוך העיניים וגם לפטרוס לתוך העיניים. על החברים שלנו
אנחנו לא מסתכלים. הם אוכלים עכשיו.
"מה דעתכם?"
"דעתנו?"
"מה אתם אומרים שננסה אותו?"
"ג'יזוס!"
ג'יזוס קם מהשולחן רגע אחרי שפטרוס מסיים ללחוש לו באוזן. הוא
עומד בפתח הדלת של המסעדה שבה אנחנו יושבים ומחכה. פאולוס קם.
ופטרוס קם אחריו. וגם אני קם. החברים שלנו נשארים לשבת סביב
השולחן. טוב להם מסביב לשולחן. המנה העיקרית צריכה להגיע בכול
רגע.
ג'יזוס יוצא מהמסעדה ואנחנו הולכים אחריו. פטרוס אומר שאנחנו
צריכים להתחיל לחשוב על חברים חדשים במקום אלה שהשארנו בפנים.
אנחנו הולכים אחרי ג'יזוס אל הגבעה וכשאנחנו מגיעים למקום
שממנו רואים את כל הבתים ואת החצרות ואת הדרכים, ג'יזוס מצביע
עם היד ואומר לנו שמכאן האופנוע צריך לצאת ולהגיע עד שם.
ג'יזוס כורע על ברכיו ולוקח חתיכת מקל. הוא משרטט בה על האדמה
בפעם הראשונה את האופנוע.
"תראו איזה חתיכת דבר!"
ג'יזוס מצביע שוב אל המקום שאליו האופנוע צריך לדהור.
"עד שם."
ג'יזוס מבקש מאתנו שנעזור לו במציאת החלקים המתאימים לאופנוע
ובהרכבתם.
פאולוס יורד מהגבעה כדי להביא את החלקים של האופנוע שהוא יכול
למצוא ואני ופטרוס נשארים לעמוד עוד רגע ליד ג'יזוס לפני שגם
אנחנו יורדים. ג'יזוס שותק שתיקה יפה וממלמל לעצמו משהו. המבט
שלו שוב תלוי באוויר. הוא אוהב להביט באוויר. פטרוס אומר לי
שג'יזוס, כשהוא מביט באוויר, הוא רואה כל מיני דברים, וכשאני
אומר לפטרוס שגם אני לפעמים רואה דברים באוויר, פטרוס מחייך
אלי ומגלה פנים נעימות.
מאוחר בערב, כשאנחנו חוזרים כולנו אל הגבעה, אל ג'יזוס, אנחנו
מוצאים את ג'יזוס יושב ישיבה מזרחית בערך באותו המקום שבו עמד
כשעזבנו אותו.
"כזה מין חושך שאי אפשר לראות כלום."
"בחיי."
"מי זה שם מאחורי?"
"זה פאולוס, אני חושב. זה או פאולוס או פטרוס."
"מה הבאת?"
"אני הבאתי את רוב האופנוע."
בחושך של הערב אנחנו מחברים את החלקים שהבאנו בשביל ג'יזוס
לאופנוע אחד גדול ומרשים. גם בחשכה שמקיפה אותנו אנחנו יכולים
להתרשם בקלות מהעוצמה של האופנוע. מהדבר הזה שחונה עכשיו
לידנו, קרוב אלינו, דומם ומקסים כמו שום דבר אחר שאנחנו
מכירים. כשהירח יוצא מבין העננים הוא מאיר בשבילנו את האופנוע
באור לבן.
ג'יזוס אומר שעכשיו אנחנו צריכים לתפוס תנומה קלה לפני שהבוקר
יעלה ונוכל לראות אם האופנוע שלנו דוהר כמו בחלומות, או מה.
"בחלומות שלי הלילה הוא ידהר, זה בטוח."
הלילה שלנו על הגבעה עם ג'יזוס קריר ונעים, לא כמו הלילות
האלה שעברו עלינו בין חדרי הבתים, לילות חמים, מאוסים, מלאי
יקיצות. רוח נושבת מעלינו מרגע שאנחנו מניחים את ראשינו על
האדמה ועד לרגע בו אנחנו מתעוררים למגע ידיו של ג'יזוס.
"מה?"
"תקום. מאוחר."
"אני לא קם."
"מה אמרת?"
"אמרתי שאני לא קם, אתה יכול לבדוק את זה."
"אתה לא קם?"
"אני לא קם."
"אתה יודע מי מדבר אליך?"
"שש..."
"שאלתי אם אתה יודע מי זה מדבר אליך?"
"היי, בחיים אל תצרח לי לתוך האוזן, שמעת?"
"תעזוב אותו ג'יזוס. הוא לא שומע טוב לאחרונה."
אני יוצא מתחת לשמיכת הבגדים שסידרתי לעצמי אמש ופטרוס מתיישב
לידי.
"תסתכלו לשם!"
"אתם מסתכלים לשם?"
ג'יזוס צועד לאחור. הוא מפסיק להסתכל לשם וניגש אל האופנוע
הראשון שלו. האופנוע עומד, חדש, באור השמש, ולא זז גם כשג'יזוס
עולה עליו לישיבת רכיבה.
פטרוס ניגש קרוב אל ג'יזוס. אל האופנוע. הוא תופס את האופנוע
באחד החוטים האלה שקשורים לאופנוע מקדימה ומברך את ג'יזוס
בנגיעה על ראשו. האופנוע של ג'יזוס מתחיל לנוע, הוא נע במורד
הגבעה. ג'יזוס מרים את אחת מידיו באוויר. הוא מנופף לנו. הוא
מנופף לי והוא מנופף לפטרוס והוא מנופף לפאולוס.
פאולוס מתעורר. הוא מתיישב לידי. כשאני נעמד כדי לראות את
ג'יזוס על האופנוע הדוהר, פאולוס נעמד גם הוא.
"ג'יזוס! תסתכלו עליו!"
האופנוע של ג'יזוס יורד במהירות אל המקום שג'יזוס הצביע עליו,
אל שם.
אני מסתכל על ג'יזוס ורואה איך הוא מהדק חזק את הרגליים סביב
האופנוע. הוא קודם בועט בצדדים של האופנוע כדי להרגיש את הגוף
העצום שמתחתיו ואחר-כך מצמיד את הרגליים בכול הכוח. את השרירים
של ג'יזוס, ברגליים, בידיים, בצוואר, אפשר לראות אפילו מהמרחק
שממנו אנחנו צופים.
פטרוס אומר שהאופנוע הזה של ג'יזוס הוא האופנוע הכי מהיר שראה
בחיים שלו, וזה לא משנה בכלל אם האופנוע הזה הוא גם האופנוע
היחיד שראה.
אנחנו מסתכלים על ג'יזוס וגי'זוס מרים את הידיים באוויר. הוא
מניף אותם לצדדים ולא אוחז יותר בגוף האופנוע. אני עוד יכול
לראות את השרירים המאומצים של ג'יזוס ברגליים.
"כמו נס, אני אומר לכם."
ג'יזוס משחרר צעקה והצעקה מטפסת במעלה הגבעה, עוברת מעל
האבנים הקטנות והגדולות, ובין השיחים שפזורים מסביב, ומתפלשת
לה בחול עד שהיא מגיעה אלינו. צעקה גדולה של שימחה.
"כמה אושר."
"תראו אותו, הוא עוד מעט כבר שם."
ג'יזוס רוכב על האופנוע, בלי ידיים. הרוח נכנסת בין החולצה
שהוא לובש והגוף, ומנופפת בחולצה כמו במפרש של אחת מהאוניות
הרומיות האלה. כשג'יזוס צועק ככה והראש שלו מונף אל השמיים,
אני מדמיין איך השמיים חולפים על פניו של ג'יזוס בכזאת מהירות,
ואומר לפאולוס, שעוד לא ראיתי שום דבר שדומה לזה.
פאולוס מכניס את הידיים שלו לכיסים ומושך בכתפיים. נדמה לי
שככה הוא מתכוון לומר לי שגם הוא עוד לא ראה דבר כזה. ופטרוס
לא מכניס את הידיים לכיסים וגם לא אומר שלא ראה דבר כזה.
מהצורה שהעיניים שלו מונחות עכשיו בתוך החורים הקטנים שלהן,
ברור שדבר כזה הוא עוד לא ראה.
"תראה את גי'זוס."
האופנוע של ג'יזוס נעצר סוף-סוף במקום שג'יזוס הצביע עליו
וקרא לו שם. ג'יזוס יורד לאט מהאופנוע ואנחנו מתחילים לעשות את
הדרך למטה, אל שם, אל ג'יזוס.
פטרוס מעקם את הרגל על אחת מהאבנים האלה בדרך לג'יזוס ופאולוס
מעקם את הרגל שלו קצת אחרי שפטרוס מעקם. שניהם מעקמים את
הרגליים ואני, לעומתם, דורך על החרא שפרה השאירה  אחריה.
כשפטרוס ופאולוס צולעים ואני גורר את הסנדל של החרא על האדמה
אנחנו מגיעים אל ג'יזוס למטה.
ג'יזוס כורע על הברכיים שלו לפנינו. הברכיים שלו חבולות,
אנחנו רואים, והוא נשען עליהן למרות שהן כואבות.
פאולוס מנסה להתבדח כשהוא אומר שכמו שזה נראה עכשיו, כולנו
נפצענו באיזה אופן. הוא מסתכל עלי כשהוא מתבדח ואני מבין
שהבדיחה הזאת היא בעיקר על חשבוני. אני בועט בפאולוס בקרסול,
איפה שכואב לו, ופאולוס צועק מכאב. גם פטרוס צועק, כי הכאב של
פאולוס מזכיר לו את הכאב שלו, וג'יזוס, בשתיקה היפה שלו, מסתכל
עלינו בעיניים הגדולות, העגולות, שיש לו, וחושב על השאלה הזאת
שהיה רוצה לשאול.
פאולוס אומר שלדעתו, תוך יומיים או שלושה, ישמעו כל האנשים על
הבוקר הזה שבו ג'יזוס רכב על האופנוע.
"זה יכול לקחת קצת יותר זמן מיומיים או שלושה אבל בסוף כולם
ישמעו," פטרוס אומר.
"את המלים האחרונות תגידו שוב," ג'יזוס אומר לפטרוס ולפאולוס
ואולי גם לי ומצביע באוויר כאילו על המלים עצמן.
פטרוס מתרגש. בעצם, הוא לא מבין ממה הוא צריך להתרגש, וזה
ודאי מוסיף להתרגשות. הוא אומר: "זה יכול לקחת... זה יכול לקחת
כמה ימים עד ש... עד שכולם ישמעו."
ג'יזוס קם על הרגליים כשפטרוס אומר את המלים האלה, 'עד שכולם
ישמעו'. אלה הברכיים שכבר לא כואבות לו, אז הוא קם. גם פטרוס
ופאולוס לא כואבים עכשיו, ואני, ממילא לא כאב לי דבר.
"אלוהים יברך את המלים הקדושות של פטרוס."
אנחנו עומדים בקצה השדה, לא רחוק מהאופנוע הדומם של ג'יזוס
ומתרגשים כאילו היינו גוף אחד, נשמה אחת. אף אחד מאתנו לא
מתרשם מהעובדה שבתוך ימים לא רחוקים כולם ידעו שג'יזוס רכב
בפעם הראשונה על האופנוע, אבל ארבעתנו רועדים כשאנחנו נזכרים
שהמלה 'כולם' כוללת בתוכה, כמו צלחת דגים שבתוכה מתגלה פנינה,
גם את זאת הקרויה יהודית.