מובסת וכואבת, אני מסתכלת על קברך.
ללא הרף מייחלת להיות שם איתך.
גופך שכוב שם, היכן שהוא, קבור באדמה
וקר לו, ורע לו, ואין לו מנוחה.
אני מתקרבת עוד צעד אל האבן הקרה,
מתיישבת ונצמדת, מנסה לחדור דרכה.
להגיע אליך, שתנחם ותלטף,
להיות איתך, לבכות לך על הכתף.
למה הלכת, זהר שלי? אולי תישאר רק עוד קצת בשבילי?
כואב לי עכשיו. מרגישה אומללה.
נקרעת. נשברת כמו זכוכית זולה.
והוא יושב שם למעלה, בשבילו זה לא עניין-
מה קרה כבר? אח היה, אח נעלם.
ובידיי צלקות שעשיתי
המסמלות את מי שהייתי.
אח היה, אח נעלם,
והעתיד חתום בדם.