התחלנו ללכת, כמו ידידים , אבל זה היה רק בהתחלה!
ישבנו בחושך בספסל ברחוב רעדנו מקור ידענו שיש משהו...
הוא שם את הראש, ליטפתי את שיערו-היה נחמד,קר!
אולי האוויר... אולי אני... אבל משהו היה...
משהו...
הוא ישב קרוב-היה לי נעים.
רעדנו מקור,התחבקנו,התכרבלנו, כמעט.
הזזתי את הראש-לא ברור לי למה!
אהבתי את המגע של השפתיים הרכות, עדיין, לא ברור לי למה!
אני אוהבת את הילד או שאולי אני סתם מתבלבלת.
יש לנו קשר טוב, אני מקווה שיהייה יותר טוב.
אני מבינה את עצמי-חבל שהוא לא.
הוא בטח חושב שלא רציתי אותו! אבל רציתי יותר מכל דבר אחר.
הוא עדיין לא יודע, אני לא בטוחה שהוא אי פעם ידע.
אמרו שתיהייה עוד הזדמנות, אני אחכה-אני יודעת שאני אחכה.
אני רוצה לחכות.
הכל מבולבל אבל מאד מובן-הבטן... היא אומרת הכל.
הלב,סתם... מבלבל, עוזר, מיותר!
הוא דפק יותר חזק ממה שחשבתי שהוא מסוגל.
אל תטעי ניצן, אני מדברת על הלב! בהחלט מיותר.
אולי, אם הרגש לא היה קיים היה יותר טוב! אבל במחשבה שניה,
החיים היו ריקים. אני כותבת, חושבת ושוב כותבת. מנסה
להבין,להיות אני. זו לא אני, זו אני! כמעט... אבל רק כמעט...


מוקדש לך!