זפזופ מהיר באצבע קטנה, רועדת, על השלט השחור הגדול - הכפתורים
הצבעוניים בו הם דווקא אלו שעליהם אסור לעולם, בשום אופן,
ללחוץ. הבית חשוך ואפלולי וצללים חסרי צורה מרקדים על הקירות
ומתעבים ככל שגדלה הקירבה לקצה המסדרון החשוך לחלוטין. כל
לחיצת כפתור גורמת לו לעצום את עיניו לשבריר שניה, לרעוד,
להסתתר מהחושך המתגנב עם ה"פססט" הזה, או שאולי ה"פססט" הזה
מביא עמו את החושך.
"ילדים, מי יודע איך עושה נחש?" דמותו השעירה והמגושמת של
שובי-דובי מרקדת מצד לצד על המרקע, תוך נפנוף כפותיים אגרסיבי
וטלטול ראשו השעיר אנה ואנה.
שפתותיו של הילד הרובץ על הכורסא החלו להתעקל מעלה בצל צילו של
חיוך עתידי, "דובי דובי?" צייץ בקולו הדקיק, שניה לאחר מכן
הוארו פניו באור חום אדמדם חיוור שבקע מהמרקע ברגע בו הצמיד
אליו שובי-דובי את פניו השעירות מצידו השני וצעק "לא! גיח
גיחא! לא - טמבלולו! לא דובי - נחש!"
השפתיים כמו נשמטו מטה, נעות לאיטן וממלמלות בדממה את ההברות
המשונות "טמ-ב-לו-לו, טמ-ב-לו-לו, טמ-ב-לו-לו...", גבותיו
מתכווצות ועיניו החרוזיות השקועות כמעט בלתי נראות לחלוטין
באור הקלוש, אך עודן שם - עירניות כתמיד, לא מרפות לעולם,
בוהות במרקע עליו מופיעה כעת תמונתו של נחש אפרפר ועבה הזוחל
באיטיות על האדמה.
מבין מלתעות הנחש משתרבבת לה עתה לשון שחורה וברקע נשמעים
מגוון קולות וצלילים - צלצולים, נהמות, בכי, צחוק ורבים
אחרים.
לפתע קופאת התמונה, הקולות משתתקים באחת. שובי-דובי מופיע
בדילוגים בקצהו האחד של המסך, דמותו נראית קטנה לפתע, ומתקדם
בקריאות "פום פודום" לעבר הנחש, בקצה האחר.
נשימתו של הילד קופאת וידו מושטת קדימה "דובי - נחש, דובי!"
והוא מצביע על הנחש הקפוא שכמו אורב לדמות השעירה, דובי מחליף
את קריאות ה"פום פודום" בקריאות "נחש, דובי, נחש. נשך דובי,
נשך!" ומוסיף לדלג לעבר הנחש שלפתע כבר אינו עוד קפוא, פיו
נפער לכיוונו של שובי-דובי, לשונו השחורה משתרבבת -
"פססט"
הילד עוצם את עיניו בחוזקה, כפות ידיו הקטנות נקמצות ואוחזות
בשלט בכח, אך הפעם ה"פססט" אינו נעלם, רק נקטע ומיד נשמע
בשנית, והילד, על אף עיניו העצומות רואה אל מולו את ראשו של
הנחש, פיו פעור בלגלוג - לשונו השחורה כמעט ונוגעת בפניו ומפיו
בוקעת הלחישה הנוראה.
"לא!" צועק הילד "לא, נחש, לא! נחש, לא! נחש!"
לפתע נשמעת אנחה משונה מהחדר שבקצה המסדרון, החדר אליו האור
מהמרקע אינו מגיע. הילד משתתק, גם הנחש ואפילו שובי-דובי, ודבר
לא נשמע עוד.
עיניו של הילד נפתחות בהדרגה וידיו מרפות מאחיזתן, במרקע מוצג
שובי-דובי שבינתיים התכדרר לו לכדור פרווה וניסה בחוסר הצלחה
להסתתר מאחורי קובייה צבעונית, גופו המגודל ופרוותו בולטים מכל
צידיה. אט אט ראשו של הדובי מתרומם, מבטו נודד מצד לצד בדריכות
ולפתע הוא מקפץ באוויר ונוחת על הקוביה, מספר כדורים צבעוניים
מופיעים מבין כפותיו והוא מלהטט בהם במהירות, עיניו של הילד
עוקבות אחר מעוף הכדורים ופיו נפער בהשתוממות.
"אני" מגלגל דובי כשם שהוא מלהטט "אני, אני, אני, אניאניאני!
אני הוא אני!"
"אני..." חוזר אחריו הילד, עיניו מוסיפות לעקוב אחר הכדורים
הצבעוניים.
"לא, אני, לא אתה!" מגחך שובי דובי, "טמ-ב-לו-לו" הוא והילד
חוזרים על המילה יחדיו, מדגישים כל עיצור ועיצור.
"לא אני! לא, אתה." שובי-דובי מטה את זרועתיו הפרוותיות,
הכדורים משנים את מסלול מעופם.
"א... אתה?" פולט הילד, בוהה בכדורים כמהופנט.
"לא! אני! לא! אתה!"
הכדורים מגבירים קצב, כעת אין לראותם כלל, אלא רק מריחה
צבעונית, דביקה, בין ידיו של הדובי לחלל החדר, המריחה נעה
במהירות לא אחידה, יוצרת בתנועתה צורות משונות.
"אני... לא, אתה?" הילד ממלמל.
הכדורים נופלים ארצה בחבטה, אפורים וחסרי צבע, הסילון הצבעוני
נשפך וניתז על שובי-דובי שניצב מתנשף על הקוביה ומגחך "אני הוא
אתה! אתה הוא אני!"
"דובי?" הילד לוחש, דמותו של שובי דובי נרעדת, פרוותו נושרת
ונוטפת, נוזלת על הרצפה ביחד עם שיירי העיסה הצבעונית. "דובי?"
הוא מחכה בדייקנות את קולו הדקיק של הילד.
הילד מצביע על שובי דובי, ידו הנשלחת קדימה עטוייה שיער חום
אדמדם שהולך ומתעבה לכדי פרווה, אצבעו רועדת ומצביעה רגע על
הדמות החלקלקה והקירחת, הניצבת במרכז המסך, ורגע על שלוליות
הפרווה והצבע, כמו אינה יודע במה להתמקד.
אנחה נוספת נשמעת מהמסדרון האפל, הפעם מלווה בקול חבטה עמום,
שלוש שניות של שתיקה ואז קולות צעדים מתקרבים, עם כל צעד הולך
המרקע ומחשיך ועמו הדמות החלקה, הדוממת, עד שלבסוף כבה
לחלוטין.
הבית כולו חשוך כעת. הילד מתכווץ על הכורסה בתנוחה עוברית בעוד
אצבעו מגששת על פני השלט בחיפוש סומא, אבוד, אחר הכפתורים
הצבעוניים.