לעולם לא תוכל לדמיין, או אפילו להתחיל לתאר לעצמך את ההרגשה
של האבל עד שתחווה אותה.
זה כמו ששתי רגליך ייעקרו מגופך- ותשאר עם תחושת הפאנטום.
זה כמו להקלע לתוך סופת הוריקן שמופיעה לפתע, משום מקום.
זה כמו להפוך פתאום משותק בכל גופך.
זה כמו להיכנס לסיוט ממנו אין מוצא.
זה כמו להיות באמצע ענן עשן- חנוק, חסר אונים,
עם עיניים מלאות דמעות.
זה כמו למצוא את עצמך באמצע האוקיאנוס,
כשהלכת רק כדי לשחק בשלוליות.
אתה מרגיש אבוד, טובע, בלי כל רצון להמשיך.
שבור, מרוסק אל הרצפה, מפורק לגורמים.

ואז, כל שנותר לך לעשות הוא לקוות בכל ליבך שטוב יותר עכשיו
לאדם שנעלם מחייך.
ושבפעם הבאה- אתה תהיה זה שתיעלם...