כשהיינו ילדות, אבא שלי היה לוקח אותנו לאכול בבלינצ'ס
ההונגרי. זה תמיד היה ארוע חגיגי, לכבוד יום -הולדת או סוף שנת
הלימודים או בתור פרס על התנהגות טובה. אהבנו ללכת לשם והכרנו
את התפריט בע"פ, למרות שאנחנו התעניינו רק בדבר אחד: בלינצ'ס
שוקולד לקינוח.
אבא תמיד הכריח אותנו לאכול קודם משהו מלוח. בלינצ'ס עם גבינה
בולגרית או עם פטריות או משהו כזה, הורים לא ממש מבינים עניין
כשזה מגיע לעניינים כאלה, אז אנחנו אכלנו מהר מהר את המלוח כדי
שיגיע  כבר תורו של זה עם השוקולד. אם היה אפשר היינו אוכלות
את הקינוח גם למנה ראשונה . היינו אוכלות גם בלינצ'ס שוקולד
לקינוח אחרי הקינוח ....  אבל זה היה בלתי אפשרי .מותר רק
קינוח אחד.
אז כשהקינוח הזה הגיע ,גליל בלינצ'ס מתוק באמצע אוקיינוס של
סירופ שוקולד עם ליוויתנים של גלידה ועננים של קצפת עם טיפות
דובדבן , אכלנו אותו לאט לאט ,בלי לפספס שום טעם , פתאום הזמן
עמד מלכת, כבר לא מיהרנו לשום מקום, יכולנו לשבת שם לנצח
ולאכול את הבלינצ'ס.
ואז, כשגמרנו לאכול, היינו נינוחות. שקטות ומחייכות, הרגשה
שמימית של לאות מתוקה השתלטה על אברינו.
 אבא הניף את ידו באויר, קשקש חשבון דמיוני למלצרית והיא
הגישה לו אותו. הוא אף-פעם לא נתן לנו לראות את החשבון בטענה
שהגבר משלם והנשים אינן צריכות להטריד את עצמן בנושא . אבל הוא
שכח שאנחנו  באנו לפה מספיק פעמים ואנחנו מכירות כבר בע"פ את
התפריט !!!
למשל.... בלינצ'ס שוקולד עולה 11 שקלים .
  היינו כבר גדולות אז , בנות 10 . למרות שבעיני ההורים עוד
היינו ילדות . החלטנו שהגיע הזמן להתנהג כמו אנשים מבוגרים .
רק כך יבינו שיש לנו כבר מספיק נסיון בחיים כדי לעשות לבד
החלטות חשובות .רק כך יבינו שגיבשנו לעצמינו כבר דעה והבנה
לגבי איך שהדברים עובדים באמת . ושאנחנו כבר יודעות מה טוב
בשבילנו באמת ומוכנות לפעול כשצריך ... וזו היתה התכנית :
 כל שבוע סבא הגיע לבקר אותנו ביום שבת בשעה 11 בבוקר . הוא
היה מצפצף את הצפצוף הקבוע שלו ואנחנו היינו טסות במורד
המדרגות וממלאות את המטוס האמריקאי שלו (כך קראנו לאוטו שלו
שהיה גדול במיוחד ) כשהפה שלנו פעור עד למקסימום , כדי שיוכל
לראות שצחצחנו שניים , כי מי שצחצחה שניים קיבלה דמי - כיס .
סבא נתן כל שבוע 2 שקלים לכל מי שהשיניים שלה הבריקו . אם
נחסוך במשך ששה שבועות את דמי הכיס שלנו יהיו לנו בדיוק 12
שקלים , סכום המספיק לנסיעה באוטובוס לבלינצ'ס ההונגרי קניית
בלינצ'ס שוקולד וחזרה באוטובוס בכוחות עצמינו מבלי להזדקק
לעזרתו של איש .ללכת לבד למסעדה ולנפנף למלצרית ןלצייר לה
באויר חשבון מדומה ,ממש כמו שהגדולים...
 משך ששה שבועות צירפנו שני שקלים לשני שקלים בקופת החסכון
שלנו שקודם תמיד עמדה ריקה .ששה שבועות צחצחנו שניים בהסטריה
ולא קנינו שום ממתק . לא גילינו לאיש את התכנית שלנו ואבא ואמא
כבר התפוצצו מסקרנות לדעת מה העניין . אמא אפילו שאלה אם אנחנו
חוסכות כדי לקנות לה מתנה ואנחנו רק ענינו שאולי כן ואולי לא .
תיכננו הכל לפרטי פרטים  מה נלבש , איך  נסתרק , באיזו שעה נסע
ואיך נתנהג  וכמובן כמובן גם מה נזמין .
הגיע היום . קבענו ליום חול מכיון שאין אוטובוסים בשבת . אחרי
הלימודים מיהרנו הביתה . בטוענה של מסיבת יום - הולדת עם כיבוד
שהיתה בכיתה הצלחנו להתחמק מארוחת הצהריים בלי חשדות .
התיישבנו ומהר הכנו את שעורי הבית ואז אחרי שהראנו אותם לאמא ,
היינו משוחררות מכל החובות שלנו . נכנסנו להתרחץ וחפפנו אאת
הראש פעמיים , פעם כדי שיצא השומן מהשיער ופעם שניה כדי שיצא
הלכלוך , כמו שאבא תמיד הסביר . סרקנו זו את זו בקפידה ועשינו
אחת לשניה קוקו הדוק במיוחד משוך לאחור בלי שום תלתל שבורח
החוצה . הוצאנו מהארון מהמדף העליון , זה של החגים , את הבגדים
היפים שקנו לנו לפסח    שעבר . במדף ההוא הבגדים תמיד היו
מקופלים יפה ונשמרו ללא קמטים . גם נעלנו את נעלי הלכה
המבריקות ומהארון של אמא לקחנו ארנק רקום בחרוזים שחורים
,ולתוכו , בטקסיות מרגשת רוקנו את תכולתה של קופת החסכון : 24
שקלים במטבעות . בול.
יצאנו מהבית . הרגשנו נהדר. עלינו על האוטובוס ונסענו לנו
לרחוב ירמיהו .הגענו למסעדה ואחרי שבדקנו שהכל בסדר בהשתקפות
דמותינו בחלונות הראוה (כמו שאמא נהגה לבחון את עצמה ) ,
נכנסנו פנימה .
שאלנו האם יש שולחן פנוי והמלצרית שאלה לכמה אנשים .אמרנו לה
שזה רק לשתינו ושאיננו מצפות   לאיש . היא הסתכלה בנו במבט
שואל אך לא אמרה כלום פרט ל"מכאן בבקשה " והורתה לנו על שולחן
פנוי ." מה בשבילכן ?" - שאלה ואנחנו ביקשנו לראות תפריט .
 היא הביאה לנו את התפריט ואנחנו עיינו בו כאילו היתה זו הפעם
הראשונה שראינו אותו . עשינו את עצמינו חוכחות בדעתינו ולבסוף
קראנו לה  . החלטנו לקחת שני בלינצ'ס שוקולד בבקשה , עם
אוקיינוס של סירופ . המלצרית חייכה ואמרה שזו בחירה מצויינת
ושאלה אם נרצה לשתות משהו ואנחנו ענינו בנימוס שכוס מים לכל
אחת , מכיוון שהבלינצ'ס בודאי מתוק מספיק . היא הנהנה והלכה לה
. אנחנו המשכנו לשבת והתבוננו מסביב ואמרנו שהמקום נראה נקי
ומסודר ושאם גם האוכל יהיה טעים אז אולי נבוא לכאן שוב . מסביב
היו עוד כמה סועדים ואנחנו השתדלנו שישמעו אותנו וחייכנו אליהם
חיוכים מלכותיים .
הבלינצ'ס הגיע . אנחנו הודינו למלצרית וציינו בפניה שזה נראה
מאוד נחמד . למרות שהיינו רעבות מאוד (כי לא אכלנו צהריים )
אכלנו אותו לאט לאט ,יותר לאט מאי -פעם ,בביסים קטנים, והקפדנו
מאוד על כל נימוסי השולחן שלמדנו מאמא .את המפית פרסנו יפה על
הברכיים לבל נתלכלך , השתמשנו בסכין ןמזלג ואת המרפקים הקפדנו
שלא לשים על השולחן . מדי פעם ניגבנו את הפה במפית ןשוב פרסנו
אותה על הברכיים .      
  הבלינצ'ס היה טעים יותר מתמיד . התאפקנו לא ללקק את השוקולד
שנשאר על הצלחת כמו שעשינו   בד"כ .
ואז הגיע הרגע הגדול , הנפתי את ידי באויר וציירתי למלצרית
חשבון דמיוני באויר .
המלצרית פינתה את השולחן ושאלה אם נהנינו . הודינו לה ואמרנו
שהיה מאוד טעים ושבודאי נבוא לכאן שוב . היא הלכה עם הצלחות
וחזרה עם החשבון והניחה אותו במרכז השולחן . אנחנו הודינו לה
שוב וכאילו אין לנו מושג מה יהיה הסכום פתחנו את החשבון והצצנו
בו .
באותו רגע חשכו עיננו. החשבון לא היה 22 שקלים. הוא היה 24
שקלים ועשרים אגורות.
לא היה לנו מושג מדוע ... והיו לנו רק 23 שקלים שמתוכם שקל
אחד לנסיעה הביתה באוטובוס . הנפתי שוב את ידי באויר לקרוא שוב
למלצרית ,והפעם היד היתה כבידה כ"כ . היא באה לשולחן מחייכת
ואני שאלתי אותה   בלחישה : סליחה , גם כוס מים עולה כסף ? "
"לא" היא אמרה ולפתע הפנים שלה היו פחות מחייכים , " זה על
השירות ".
"שירות ? ,לא ידענו שיש כזה דבר ... " הדמעות איימו לפרוץ
החוצה. בקושי התאפקנו עד שיצאנו מהמסעדה. הם כמובן היו נחמדים
ואמרו שלא נורא ושנבוא שוב עם אבא ואמא והם כבר ישלמו בפעם
הבאה שנבוא.
הלכנו ברחוב לכוון תחנת האוטובוס. שתקנו כל הזמן. השמש כבר
שקעה והפנים שלנו היה רטובות מבכי מבוייש. עלינו על האוטובוס
ונסענו הביתה כשטעם מר של תבוסה ממלא את פינו, חזק יותר מטעמו
המתוק של בלינצ'ס שוקולד.
יותר לא ניסינו לגדול מהר יותר , ובפעם הבאה שאבא רצה לחגוג
בבלינצ'ס ההונגרי , אמרנו שנמאס לנו מהמקום הזה ושיותר טוב
שנלך לקונדטוריה לונדון לאכול עוגת קדאיף.