הייתי ילד מפונק.
לא מפונק במידה כזו שכל מה שהוא רצה הוא קיבל, אלא ילד מפונק
שכשהיה אפשר היו נותנים לו, מנסים לתת לו, ולרוב- אוכל.
הייתי הראשון-הנכד הראשון משני הצדדים, הבן הראשון לאימא ואבא,
ושפן הניסיונות הראשון.....
בכל הזדמנות שהייתה הייתי אוכל.
ולא אוכל בצורה מסודרת אלא אוכל מכל מה שאפשר, אוכל מכל הבא
ליד.
אני זוכר הרבה חופשות קיץ מבית הספר שישבתי על הספה בסלון
וראיתי טלוויזיה, כי מה, הילד חולה אסטמה, אסור לו לעסוק
בפעילות גופנית שחלילה לא יקרה לו משהו, ותוך כדי הצפייה
בטלוויזיה, קם למקרר, חוטף משהו, נוגס מפה ונוגס משם, מצמיח
שורשים בקרקעית הספה ותופח.
ימי שישי למשל- החלה המתוקה של שבת....
הורי היו קונים שלוש חלות כאלו. חלות מתוקות, פריכות, טעימות
ו....משמינות.
ואני, אותו ילד מפונק ושמנמן, לפעמים בשקט בלי שאף אחד יראה,
מזדחל לי בשקט בשקט אל המטבח, פותח בשקט את ארגז הלחם, בוצע
חלק נכבד מהחלה ודוחף אותה לפה במהירות בלי שאף אחד יראה.....

למרות המראה ה"אשכנזי" שיש לי, אני מבית תימני, ואני לא צריך
לספר לכם כמה אוכל יש בבית תימני וכמה אוכלים שם....

שמעתי לא מזמן בדיחה:
"מה ההבדל בין אימא מרוקאית לאימא פולניה?
אימא מרוקאית אומרת לבנה ' אם לא תאכל אני אהרוג אותך' ואימא
פולניה אומרת  'אם לא תאכל אני אמות'...  

אין דבר כזה אימא פולניה ואימא מרוקאית, כל אימא רוצה שהבן שלה
יאכל וידאג לעצמו.      
ודאגו לי.
ואכלתי, ותפחתי ואז לקראת כיתה יא', גיל 17 החלטתי ללכת למכון
כושר.
והתחלתי לפתח את הגוף, לדאוג לעצמי, לשמור על עצמי ולהרזות.
כמה שמחתי....
אבל אז הגיעה תקופת הצבא...
ובצבא הייתי בחיל כזה שחוץ מלאכול אין שם הרבה מה לעשות, ואם
אחד החיילים לא היה מקבל לארוחת הבוקר שלו את הלחמנייה, השוקו
והפנקייק המיוחל הייתה מהפכה בבסיס.

ואני, אם יש אוכל בסביבה, אז ברור שאהיה שם...
והיה שם הרבה....
ואכלתי המון...
הגעתי למיימדים שמעולם לא הכרתי. לא ששמנתי נורא אלא שמנתי
באופן כזה שהבטן בלטה לי החוצה מבעד לחולצה, החזה השרירי שהיה
לי ושפיתחתי לפני הצבא הפך להיות משהו כמו זוג שדיים של ..(לא
יודע אפילו איך לתאר זאת...)

ודיי התביישתי למען האמת...
כשהייתי רואה בנים אחרים שמצליחים לשמור על עצמם מבחינה
גופנית, אם זה תזונה ואם זה דרך פעילות גופנית, הייתי אוכל את
עצמי. פשוט ככה.

קרוב ל 90 ק"ג. זה מה שסחבתי על עצמי.
90 ק"ג שבתור בחור מתבגר, חייל בצה"ל, לא היה משהו קל בכלל.

וכעבור שלוש שנים, כמו כל חיל שמחכה ליום הזה, השתחררתי
מהצבא...
סוף סוף...

מה עושים עכשיו?
הרבה אופציות פתוחות.
בין כל חיפושי העבודה הרבים שהיו לי מצאתי איזושהי משרה בחברה
שמתמחה בשיווק מוצרי קוסמטיקה ותזונה..
תזונה ואני? מממ... משהו שהולך טוב ביחד...
התחלתי להשתלב באותו עסק וגם להשתמש במוצריו.
לא יאמן...
התחלתי לראות את השינויים כבר בשבועיים הראשונים..
כעבור חודש הורדתי קרוב ל 15 ק"ג
אני, החייל השמן, הילד המפונק, הצליח להוריד במשקל....
כל כך שמחתי. כל כך שמחתי לראות שכל אותם הג'ינסים שהיו פעם
דיי צמודים עלי, פתאום נופלים, החולצות גדולות, אני יכול ללבוש
מידה 42 או אפילו 40 וחולצות צמודות.

העניין הפך להיות קצת אובססיבי...
אכלתי אולי ארוחה אחת ביום וגם זה בקושי, המצב הבריאותי שלי
הלך והתדרדר, חולשה תמידית החלה להתפשט עלי כמעט כל יום וכאבים
איומים בבטן, וכן, איך שכחתי חילוף חומרים שלא יאמן והקאות
מתמשכות....

לא
אני לא בולמי ולא אנורקס... למרות שהיו אי אלו שמועות עלי לגבי
העניין הזה...

ולמה זה?
אני לא יודע
אני לא יכול להצביע על הנקודה הספציפית הזו של "כן אני יודע מה
בדיוק הבעיה" כי אני לא יודע מהי בדיוק...
במשך הזמן גם בשר הפסקתי לאכול, בשר, עוף, דגים, לא
מאידיאולוגיה מסויימת, לא בגלל שאני מאותם אנשים שצועדים עם
שלטים ומוחים על שחיטת פרות והריגת תרנגולים, זה פשוט הגעיל
אותי....
לא מספיקות לי הצרות הקודמות, וגם הקטע האחרון גרם לאי אלו
תהפוכות במערכת העיכול שלי...

והיום...
היום אני דיי שומר על משקל קבוע 74 ק"ג, יחסית לגובה שלי
אומרים שזה סביר (למרות שהייתי בכיף מוריד את ארבעת הק"ג
הנותרים)
אני לא אוכל הרבה. את זה אני יודע.

מה יש לי????

אין דבר כזה שהפרעות אכילה זה משהו של נשים בלבד...

יש גם בנים שסובלים


תלמדו ממני