יש לי מן כשרון כזה לכתוב על כלום. זאת אומרת, לכתוב על הכל
אבל בעצם לא לכתוב על כלום. אני לא יודע, אולי זה מה שאלוהים
נתן לי. מן מתנה מוזרה שכזו.

יאירון יהיה סטנדאפיסט, שירה בטח תהיה עו"ד או משהו כזה, רועי
יחתום קבע ויהיה מינימום הרמטכ"ל הבא, רוני יישאר חמ"ליסט כל
החיים שלו, לברכו יש צהבת... ויהלי?, יהלי כותב סיפורים על
כלום. ככה בטח יזכרו אותי בעוד 20 שנה, בתור זה שכתב סיפורים
על שום דבר.

האמת היא, שאם אני רוצה אני יכול לספר גם על דברים אחרים, אבל
הם בטח לא מעניינים.
אני יכול למשל לספר, על כמה שקשה לי בצבא וכמה שהמסגרת הזו לא
מתאימה לי ושאני רוצה כבר להשתחרר מהצבא, להשתחרר בכל מובן
המלה! לא כמו ה"שרוטים" האלה שאחרי 3 שנים הם יוצאים מהצבא
לחיים באזרחות, אבל הם אף פעם לא השתחררו מהצבא, בתוך הראש
שלהם.
אני יכול למשל לספר סיפורים על אהבה. על אהבה לחברה שלי או
למשפחה שלי. ואני יכול גם לספר על אהבה לחברים שלי, ולא להיות
כמו כל האנשים בעולם כמעט, שלא אומרים לחברים שלהם כמה שהם
אוהבים אותם ומעריכים אותם ואז פתאום יום אחד קורה לאחד החברים
משהו נורא והם מתפגרים או נהיים צמחים או משהו מפחיד אחר שאני
לא מאחל לאף אחד, ואז הם עומדים ובוכים, ומצטערים שלא אמרו לו
כמה שהם אוהבים אותו. ויש את האלה, הכי מצחיקים, שמספידים אותו
ועומדים על הקבר ומספרים לכולם כמה שהם אהבו אותו ולא ישכחו
אותו לעולם... טיפשים! למה לא אמרתו לו קודם? הא? התביישתם? זה
לא מקובל? אז אני שם זין על כולם! אני אגיד לחברים שלי שאני
אוהב אותם.

אני יכול גם לספר שאני בוטה מאוד, ולפעמים העובדה הזאת גורמת
לי להתחרט על דברים שאני אומר או כותב. אבל הבעיה עם מילים היא
שלא ניתן לקחת אותם בחזרה. מה שכן ניתן לעשות, הוא להוסיף
עליהם לפעמים, "לרכך" אותם, לומר מילים כמו "חרטה" ו-"מצטער".

אני יכול לספר גם על הילדות הרגילה שהיתה לי, ועל כל
הקונפליקטים והבעיות שהיו לילדים אחרים בגיל ההתבגרות,
מלימודים, דת וסקס ועד לדברים הקטנים יותר כמו אופנה ושיער
וכו'. ואני עדיין מתבגר, וכל יום לומד משהו חדש על החיים
ומקווה להמשיך כך עד יום מותי, ולא להיות כמו הרבה מבוגרים
שאני מכיר, שמגיעים לגיל מסויים, לאו דוקא מופלג, ומחליטים, או
שמישהו אחר מחליט בשביל בשבילם, ש-זהו, הם כבר סיימו להתבגר
ואף אחד לא יכול ללמד אותם שום דבר חדש, כי הם כבר היו פה ושם,
והם מכירים את החיים. חבל לי עליהם, כי הם מפסידים כל-כך הרבה.
יש לנו שכל ובינה על-מנת להמשיך ללמוד ולפתח את עצמנו ואת המוח
שלנו. קראתי פעם, לא זוכר איפה, שאנחנו אפילו לא משתמשים ב-1
חלקי 20 מהמוח האנושי. לא פלא, עם מבוגרים כאלה...

אני יכול לספר על עוד המון דברים, כמו מחלות ומוות, ועל דברים
שמחים יותר, כמו ילדים ונישואין ומשפחה. אבל מה אני? מי אני?
אני בסך-הכל חייל בן 20 שבעצמו לומד כל יום משהו חדש על החיים.
חייל שמחכה כבר ליום שבו יפשוט את המדים ויתחיל להיות איש, איש
שאומר לחברים שלו כמה שהוא אוהב ומוקיר אותם, ולמרות שהוא בוטה
הוא ידע לומר מילים כמו "סליחה", "חרטה" ו-"מצטער" ולהמשיך
ללמוד כל יום משהו חדש.

אבל אני אחסוך מכם, הקוראים, את כל זה ואמשיך לכתוב סיפורים
קצרים וארוכים על כלום, סיפורים שאין להם שום משמעות אבל בעצם
הם אומרים הכל, ואני אמשיך לפתח את הכשרון הזה, המוזר, שנתן לי
אלוהים, ומי יודע אולי בסוף עוד יצא ממני משהו, עובדה שאנשים
קוראים "הארי פוטר"...