היא הביטה בו, מבט ארוך וממושך שכאילו אמר - זהו זהו, הגענו
לסוף הדרך, אך גם היה בו שמץ של חמלה על האיש שעומד מולה, היא
חייכה חיוך דק. ניכר היה על פניה זרועות הקמטים שהחיוך דרש
מאמץ רב. הוא נשק על שפתיה ברפרוף, מנסה לעצור את פרץ הדמעות
שאיים להתפקע מעיניו הכחולות והיפות שהיא כה אהבה להביט בהן.
ואז עצמה את עיניה בפעם האחרונה.

קיין טמן את פניו בידיו ונתן לדמעותיו לרדת אט אט על לחייו,
הוא בכה. תחילה בכי איטי וחרישי ואחר-כך בכי היסטרי חסר
מעצורים. לרגע הפסיק, הרים את ידו ונגע במצחה הקר של האשה
ששכבה על המיטה שמולו, ללא ניע.
הוא לא יכל לשאת זאת יותר, הוא אהב אותה. אהב אותה כמו שאהב את
ששת נשותיו הקודמות. הוא ניגש לסלון והתיישב על הכורסא הענקית
שקנה פעם מאיזה ויקינגי זקן באחד מטיוליו באירופה.
הוא זכר את כולן, וכל חפץ בבית הזכיר לו אותן.
הוא הביט בחרב הענקית שהיתה תלויה על קיר הלבנים האדומות, מעל
האח. החרב היתה עשויה פלדה מבהיקה וידית האחיזה היתה עשויה זהב
משובץ שנהב כשבמרכזה אבן אדומה ונוצצת. החרב היתה שייכת פעם
לאחד מבני האצולה הבלגית, כשהיא עוד היתה שווה משהו, חשב קיין
לעצמו. החרב הוענקה לו יחד עם תואר אצולה לאחר דו קרב מרשים
במיוחד. שם הכיר את אינגה.

והיתה גם בת', שבלכתה לבלי שוב, הותירה לו את ציורי השמן
הענקיים עם מסגרות עץ בסגנון ויקטוריאני, שעטרו את הבית והציצו
בו כל אימת שעבר מחדר לחדר בביתו הענק.

קיין קם מן הכורסא וניגש אל הבר שניצב בפינת הסלון. בדרך חלף
על פני מראה גדולה שכיסתה את רוב הקיר ויצרה מן אשליה כזו של
אולם גדול, מה שגרם לקיין צביטה קטנה בלבו. לפתע הרגיש בודד.
הוא מזג לעצמו כוסית קטנה של וויסקי סקוטי בן יותר ממאתיים שנה
ששמר לאירועים מיוחדים. לעזאזל, חשב לעצמו, זה אירוע מספיק
מיוחד.
כשחזר אל הכורסא הוא לא העיף מבט אל המראה כפי שעשה בדרך כלל.
הוא ידע, גם מבלי להביט במראה, שמראהו לא השתנה כלל, לא היה לו
אפילו קמט אחד בפניו, וגופו- שמעולם לא בגד בו, התנשא לגובה של
יותר ממטר תשעים.

את את'ל פגש לאחר מלחמת העולם השניה. קיין נלחם עם בעלות הברית
ופיקד על אחד הכוחות שנכנסו ראשונים לברלין לקראת סוף המלחמה.

כשחזר קיין לארה"ב פגש את את'ל במסיבה שנערכה לכבוד אחד
הקצינים שקיבל עיטור גבורה מהנשיא. קיין ידע שאותו קצין היה
מקורב לנשיאות והעיטור הוענק לו, למעשה, ללא שום הצדקה, אך
העדיף לשתוק. נסיון העבר כבר לימד אותו שלא להתערב במהלכים
פוליטיים והסטוריים. את'ל היתה מדהימה ביופיה ושערה השחור
והחלק שיווה לה מראה של אלה.
כעבור חמישה חודשים - התחתנו.

קיין נשא את ידו של השלט והדליק את הטלוויזיה בלחיצת כפתור
מהירה. הדמויות ריצדו על המסך וקיין רק בהה בדמויות
הצבעוניות.
הוא זכר בברור את היום שבו גילה לאת'ל את סודו, בחודש השלישי
לנישואיהם. בתחילה היתה בהלם מוחלט ורק כשנרגעה מעט הרשתה לו
ללטף את שיערה הרך.

"אתה בטוח שלא נוכל להביא ילדים לעולם?" שאלה בעיניים דומעות.
"אני מצטער..." ענה לה, ודמעות נקוו גם בעיניו. "הייתי צריך
לספר לך לפני שהתחתנו, אני יודע, אבל לא יכולתי לקחת סיכון",
הוסיף ובכה.
"לקחת סיכון? איזה סיכון? קיין, אני אוהבת אותך! ושלא תעז
לשכוח את זה, הבנת?" וליטפה את ראשו.
"יש עוד משהו שלא סיפרתי לך..."
"מה יקירי? ספר לי, אל תחשוש."
"אני... לא יכול למות."
"מה?"
"את'ל, אני בן אלמוות..."

עכשיו גם את'ל איננה.

הדמות שעל המסך חיבקה דמות אחרת שנראתה חסרת חיים. הדמות
המחבקת בכתה בכי חרישי ואמרה: "אלוהי, לקחת ממני הכל ועכשיו גם
את אהובתי, ומה יותר נורא מלב שבור הנושא עמו את אהבתו עד יום
מותו?..."

קיין בכה בפעם השניה באותו יום שבו את'ל עזבה אותו. הוא ידע את
התשובה.