שירה שונאת את היום. היא שונאת את היום כי זה לא סתם עוד
יום בשבילה. היום זה יום מיוחד. היום יש לשירה יום הולדת.
שירה בת שבע עשרה היום, ממש ילדה גדולה. אבל שירה, שונאת את
היום. זה קצת מוזר כי את עוד ארבעה חודשים וששה עשר יום היא
דווקא אוהבת מאוד. עוד ארבעה חודשים וששה עשר יום, יש לחברה
הכי טובה שלה יום הולדת ואז, שירה שמחה, אפילו מאוד שמחה.
וכשאני חושבת על זה, גם את לפני חמישה עשר יום היא אוהבת. לפני
חמשה עשר יום היה לחבר שלה יום הולדת ואז, היה ממש כיף. באמת.
אבל את היום, שירה שונאת. היום זה תמיד כואב לה בלב והיא
לא יודעת למה. ושירה שונאת שכואב.
היום הזה, היום, בדרך כלל מלווה בקצת קור וקצת גשם. לפעמים
אפילו אפשר לראות איזה ברק מבקיע את השמיים האפורים. את זה
שירה דווקא מאוד אוהבת. אבל לא כשזה קורה היום. כי היום,
יש לשירה יום הולדת והיא שונאת. היא כל כך שונאת. שירה בכלל
חושבת, שביום ההולדת צריך לתת מתנות לאמא, שהביאה אותה לעולם
ולאבא, שעזר לא פחות. שירה לא חושבת שצריך לתת מתנות לשירה, כי
שירה כאן כבר שבע עשרה שנה ומה, מה חדש. כלום. ובכלל, מתנות זה
דבר די טיפשי.
שירה שונאת את היום. והיא ניסתה כבר הכל; מסיבה גדולה לכל
החברים, ארוחה קטנה למשפחה, סרט. היא ניסתה מתנה גדולה ועטופה
בתכלת עם פרחים ומתנות קטנות עטופות בכתום עם עננים וסוכריות
על מקל ושוקולד ומה לא. אבל כלום לא עזר. כי את היום, שירה
שונאת. היום זה תמיד עושה לה כואב בלב והיא לא יודעת למה.
ושיה שונאת שכואב.
אתמול כבר התחיל לכאוב לה קצת בפנים, ליד הצלעות. היא הרגישה
שקשה לה לנשום כשהיא צוחקת, אז שירה הפסיקה לצחוק אתמול. לפחות
עד שהיום ייגמר.
ובכלל, היום, קצת קשה לשירה לחשוב על עצמה עם כל מה שמתרחש
בחוץ ובפנים ועוד יותר בחוץ. כי למי אכפת שיש לשירה יום הולדת
ושבפנים היא מרגישה כל כך עצוב כשנהרגו בשבוע האחרון עשרות
אנשים, בטעות. ולמי אכפת שלשירה כואב קצת בלב היום, כשמפחיד
לצאת החוצה וכולם חוששים, בחיוך כזה, כמו של שירה. אז למי אכפת
שלשירה יש היום יום הולדת. למי. לא לשירה, זה בטוח. לשירה
יותר אכפת שביום ראשון יש בגרות ואחר כך פולין ויותר אחר כך,
מי בכלל יודע. ומה זה בסך הכל יום הולדת. הא? יום הולדת זה
עשרים וארבע שעות שעוברות יותר מהר ממה שעברו שבע עשרה השנים
האחרונות. והשבע עשרה האלה חלפו במהירות האור.
שירה שונאת את היום. כל החיוכים האלה שאמורים להגיע
והבלונים והנשיקות. האהבה הזאת שמתפרצת פתאום לכולם רק עושה לה
כואב. אמא של שירה אמרה שזה דיכאון יומולדת ויש הרבה אנשים
שסובלים מזה. לשירה זה בכלל לא אכפת. שירה רק אמרה שיופי ואוף
שהיום הזה כבר ייגמר. שירה שונאת את היום. היא הייתה
מעדיפה שהיום יהיה בכלל יום אחר ולא היום המיוחד הזה. אז היא
נאנחת, לובשת פיג'מה. שירה הולכת לישון באמצע הצהריים ומקווה
לקום ליום שאחרי. ואם ירד קצת גשם ויהיה גם קצת קר זה יהיה
אפילו יותר טוב. ואוף, שיעבור כבר. מהר. כי שירה שונאת את
היום. פשוט שונאת.