אני יודעת שמי שאומר שהחיים קלים ויפים  כנראה צעיר מידיי או
מטומטם מידיי מכדי להצהיר זאת- הרי ברור שהוא טועה.
קלי הראש האלה מרגישים 90% מהזמן בהיי היסטרי- הרי הכל הולך
להם....
[הגננת היתה נחמדה נורא היום, היא אפילו נתנה לי סוכריה!]
הבעיה היא האכזבה שבאה אחר-כך- הגילוי שהחיים בד"כ בכלל לא
יפים ובטח ובטח שלא קלים.
זה מתחיל כשמישהו מבוגר מסביר לנו מה זה מוות. לאחר מכן שבחיים
לא נקבל את כל מה שאנחנו רוצים. אחר-כך הדברים היותר קשים- שיש
אלפי סוגים של סרטן, שכל אחד עשוי לחלות בהם, על איידס ושאר
מחלות וגורמי מוות.
כמובן שיש גם אונס, הריון לא רצוי,התאבדות, התעללות, אלימות
במשפחה,זהות מינית, חוסר אמצעים, פשע,אפליה,
גזעניות,רוע-לב,בדידות, מחלות נפשיות,התמכרויות, סמים, תרופות,
סיגריות,רמאות,רעב.
לבני נוער יש יותר בעיות חברתיות כמו נידוי חברתי, כמו
חבריםחברות ראשוניםראשונות, בעיות עם חברים, עם ההורים, עם
הלימודים ,  והכול תוך כדי חיפוש עצמי ארוך ומעצבן.
אז מה הפלא שחצי מהעולם ה"נפלא" הזה בדיכאון?
הרי שיש להם כל סיבה להיות... עם עולם כזה,  
מי שלא בדיכאון משהו לא בסדר אצלו...