היום ראיתי חתול, קטנטן כזה עם פרווה מקסימה, כזה שבא לך ישר
לאמץ , לחבק ולא לעזוב ,לפחות לא עד שהוא ישרוט אותך.
והדבר היפה הזה מתלקק באמצע הכביש , כאילו מראה לי-בהתגרות את
החופש שלו לעשות מה שבא לו בעוד שאני כלואה במוסכמות טיפשיות
שלי או של החברה.
ופשוט נעמדתי מולו, מסתכלת בהשתאות בחתיכת החופש הקטנה שנמצאת
באמצע הכביש.
אני מתחילה לחשוב, באוטומטי, על כל החרא שאכלתי בחיים שלי,.
כלומר , אני לא איזה חתול פרסי מפואר , מהלבנים , שתמיד רואים
בסרטים על אריסטוקרטיה.
אני סתם חתול רחוב, לא מיוחד , לא יפה, סתם -חתול.
ולמרות שאמרו לי פעם שאין דבר כזה שנקרא סתם חתול-ידעתי שזה מה
שאני.
ואני מתיישבת על המדרכה, בדיוק מול החתול, ומריצה את כל הדברים
שעשיתי בחיים, לא חיים ארוכים במיוחד ,אבל מי יודע, בהשוואה
לאיזה עיר נכשלת בניגריה ,אני כבר אישה מבוגרת.
והמילה היחידה שאני מצליחה לעלות בדעתי היא-ממוצע.
חיים ממוצעים בעיר ממוצעת בדירה ממוצעת עם מראה ממוצע הישגים
ממוצעים ובכלל, אני לא מי יודע מה, אפילו בבחינות הפסיכוטכניות
בכיתה ד הייתי בדיוק בקו של החמש -ממוצע.
החתול לא זז מהמקום, ואנשים שעוברים מסתכלים עלי ועליו,
לסירוגין.
-לא כל כך ממוצעת ,אני חושבת בגיחוך ומחליטה באותו רגע שמעכשיו
אני מכסחת כל ממוצעות שיש לי בחיים האלה, או שאני אהיה מצטיינת
או כלום
"ואתם תראו" אני לוחשת לעצמי כמעין מנטרה.
ואני מרגישה את החיוך של החתול נעוץ בי, ואני גאה בו וגם קצת
בי, על החופש הטבעי שלו, ועל החופש שהחלטתי לעצמי.
ותוך כדי החלפת החיוכים הגאים שלנו, עוברת מכונית ומועכת אותו
לכדור פרווה שותת דם.
קמתי מהר מהר, משתדלת להחניק את הבכי שיוצא לי אפילו בסרטים
מצוירים, מעין בת מאוד ממוצעת .
ובאותו רגע אני מחליטה שעדיף להיות ממוצע-זה לפחות לא הורג
אותך.