נואשת הטלטלתי בין מחלקת אבידות אחת למשנתה.
תרתי אחר היגיון (הותיר אך עקבות נימוחים וחזיונות שווא)
וכן אחר בתולים (אבדו אשתקד בינות שיאי קיץ לדגדוגי סתיו)
ובקצה הפתק, העמוס לעייפה, דחקתי בקשה לסבלנות פעוטה.

השיבו את פניי ריקם: "בסחורתנו לא תמצאי דבר מאלה".
הציעו לי תקליטים ישנים ושירים עלובים במקום,
ואילו אני הייתי בעלת עודף מילים משל עצמי ונטולת גרמופון
והסתפקתי בהודיה רפה ובטריקה נימוסית של הדלת.

את אשר לא מצאתי שנית ניסיתי להחיות בליריקות,
כה קיוויתי שישובו אבדותיי במהרה אל זרועות הפיוט!
מה חבל - אין באון זרועותיו בכדי להשיב תמימות או שפיות;
מספק הוא אך קורטוב של און לחפש בעוד מחלקות.




© דצמבר 2001