התעוררתי בבוקר, יום לאחר ההלויה למציאות חדשה, מציאות חדשה
בלי אימא.
ידעתי שאני חייבת לאפס את עצמי, ולקבל את העובדה שאימא לא איתי
יותר. אני מסתכלת על אבא, ואני רואה אותו במין אור שונה, אור
שלא ראיתי בעבר. הוא נראה לפתע כל כך חסר אונים וחסר ישע.אימא
כבר לא איתו. אנחנו יושבים במטבח, לא פוצים פה ורק חושבים על
העתיד. רציתי לשאול את אבא מה יהיה עכשיו?,מה יהיה איתנו?, אבל
לא אזרתי מספיק אומץ להוציא הגה. לא רציתי להטריד אותו עם
מחשבות סרק שקודחות לי במוח, כמו פועל ארור שקודח חור בקיר, אך
אין קיר ואין חור, יש רק את הרעש הבלתי נסבל של המקדחה ויש גם
את הראש שלי. אני מרגישה שאני מאבדת עשתונות, כמו מן ילדה קטנה
וקטנונית מצאתי את עצמי לבסוף אומרת בקול חנוק: "אני רוצה את
אימא ". אבא הסתכל עליי, הוא לא אמר מילה הוא רק ניגש אליי
וחיבק אותי,באותו חיבוק דוב שהוא כל כך מצטיין בו. אבא הלך
ואני נשארתי לשבת. לבכות אני כבר לא יכולה. נזכרתי באותם
הדברים שאמרתי לאימא בעודה בחיים. והתחרטתי. ייסורי המצפון
ורגשות האשם החלו לחלחל בי. זה משתלט עליי, חזק ממני. למות אני
רוצה, לאבד כל תחושה ורק לעוף. קמתי ופסעתי לכיוון חדר השינה
של אימא ואבא, ציפיתי לראות שם את אבא, אך מצאתי את עצמי עומדת
במרכזו של חדר גדול, והריח של אימא עודנו באוויר. הסתכלתי סביב
והתהלכתי כסהרורית ברחבי החדר מחפשת שריד של זיכרון מאימא. אני
רוצה לראות את אימא, לראות אותה עוד פעם אחת. יצאתי מהבית,
ההרגשה המחניקה ששררה שם גרמה לי לרצות לנשום אוויר. את האוויר
המלוכלך, המזוהם והמסריח של הרחוב. לפתע הכל הואר, מן זרקור
עוצמתי שהופנה אליי. איבדתי כל תחושה. אימא?...