קובץ שירי נעורים, ארספואטיים.

I. בבורדל לזונות אינטלקט


היתה לו חיבה לזונות אינטלקט,
ששפתותיהן גמעו את זב פריו.
לאותן שבהשראתו נשכו בעוז עט
וגנחו רפסודיות מעוטרות דיו.

בתים הוא הקים, יסודות ומדורים
לבורדל לזונות אינטלקט.
עלמותיו על נייר התיזו בבוץ נעורים
והוא לימדן כיצד שורות לשרטט.

תבניות הוא הכתיב אף לי, בהחלט,
אך לשיריי לא התרתי למחול על כבודם.
אני לא הייתי לעוד זונת אינטלקט
לא - אני הייתי למאדאם.

II. אני יודעת לכתוב אס אנד אם
נכתב במקור לשם השוואה לשירי סימבוליזם רוסי בשיעור ספרות 5
יח"ל, ונגנז מכיוון שהחומר לא נלמד, בסופו של דבר

מיטות-מסמרים אסדר בקפידה,
לאורך ולרוחב - כנאצית טובה,
ובשתי וערב אעמיד כמה שיסמלו את ייחודי.

על גחון שירתי אזחל, אשתפדה,
לקהלי אעניק - מופע ראווה,
היטב בנוי על טהרת הכאב האומנותי הדו-צדדי.

אחידות ושופעות - הקהל אוהב את משוררותיו כרויות -
אוזניהן לתביעותיו, ומכמני ידיהן - שותתים מילים.
החצובות והנותרות - כמקשה אחת נעשות זנותיות
ופה אחד מפיקות כולן - אותם מזמורים ערלים.

גניחתי האחרונה - עד כאן.
את כאבי, הגם שאינו מיוחד, אשמור לעצמי.

III. על העונג שבהשחתה


"דחייה עצמית היא אובססיה עצמית, יקירי, ואני עושה כרצוני"
- ריצ'י אדוארדס (מתוך "Faster"/ מניק סטריט פריצ'רז, "The
Holy Bible")


נמאס לי לשורר. פתאום כבה לו הפתיל,
אותו פתיל המחובר כחבל-טבור למוחי הפורה.
עייפתי מלשזור אהבה באנפסט ודקטיל.
לא מחסום יצירתי דווקא, סתם אי-חשק. קורה.

במקום זאת, מתעוררת בי יצירתיות גופנית.
אני מנסה כוחי בהתמכרות לעשבים מבוערים ולמשקאות עתירי קפאין.
אני קופצת על כל הזדמנות לכבד יום צום ותענית,
ומתמוגגת מהעונג שבהריסת עצמי ביודעין.

וכשהנפש המדוכאת שלי מתחילה לקטר,
אני מרגיעה אותה ומדקלמת לה כי, "זוהי רק תקופה.
אני בחורה בשיא נעוריה שלא מוכנה לוותר
על המותרות שבנזקים מועשרים בהנאה צרופה".

אך יותר מכל תענוג פיזי, אני מתענגת
על הצביעות המקסימה של כל אותם רעים, חברים, אוהבים כביכול
המטיפים היטב כי אך רע טמון בכך שאני את גופי הורגת,
אך מעולם לא ידעו כיצד את מות נפשי או אובדן ליבי לשכול.




© נובמבר 2001