זה היה מוזר, זה קרה באמת, אבל זה היה מוזר.
זה היה באמת מוזר.

כביכול נושא יומיומי, בנאלי, שממש ממש בלבל אותי.

הכרנו באינטרנט, במקרה, באיי סי קיו. קראו לה מאיה.
מאיה מרמת השרון, שלמדה באוסישקין. "באמת?! אני למדתי
באמנויות, בגלל זה לא נרשמתי לאוסישקין, אבל אנחנו בטח מאותה
סביבה..." מאיה מרחוב החרוב.. "כן, באמת כמעט שכנים :)" מאיה
שמשרתת בנ"מ, בנגב, לא ממש מתה על התפקיד... "נו, לא כולנו
ככה?! לפחות את לא מקי"ת של איזה מפקד בקריה :), אני בקורס
מפקדים בשריון" מאיה שברגע שתשתחרר תיסע להולנד, ללמוד
צילום... "אני לפעמים ממש מקנא באנשים שבטוחים בעצמם, עם
החלומות הברורים, העתיד המתוכנן.. אני לא בטוח אפילו איפה אני
ארצה להשתבץ בסוף הקורס.. לא יודע אם אני רוצה לנסוע, ולאן..
בטח שלא מה אני אלמד.."

עבר זמן. כמעט שנה. אנחנו מדברים כל סופשבוע, מספרים הכל, מה
שאפשר להסביר בכתב, באינטרנט, יותר עובדות, סיפורים, קצת פחות
מחשבות, הרגשות.
קצת מתווכחים, רבים לפעמים, כאילו שלקשר שלנו, אם אפשר להגדיר
את זה ככה, יש איזשהו בסיס.

מאיה הולכת היום להופעה של אחותה, באמנויות רמת השרון "גם אותי
הזמינו, בוגר מכובד שכמוני :)" מאיה אמרה שהם היו מדהימים,
באמת רמה גבוהה, הם טובים "כן, גם אני ממש נהניתי"

אני כבר באמת מרגיש שאנחנו קשורים באיזשהו מקום, ידידים טובים
כאלו, באיי סי קיו, שמגביל, קצת חוסם, אבל לא יותר, היא בטח
מרגישה כמוני.

מאיה עוד חודש וחצי משתחררת, "הזמן טס! אבל מה אני מדבר, הרי
גם אני, עוד חודש:)" מאיה מספרת שחברה שלה תכננה בשביל שתיהן
קפיצה קטנה ללונדון, לפני תחילת הלימודים "נשמע טוב, אני כנראה
ארבוץ קצת עם חברים בניו יורק..."

דיברנו גם על בני זוג, הצבא, החופשים, הטיולים, דיברנו על הכל,
עד שסיפרנו כבר כל מה שהאיי סי קיו לא הגביל. לא אמרנו מה
אנחנו מרגישים. וזה לא שאהבתי אותה, אולי כן באיזה שהוא מובן,
היא הייתה ידידה שלי, כמו חבר טוב ולא רציתי שייגמרו הדברים
לספר.
זה נשמע מוזר, אבל 'טחנו' כבר הכל, לא היה מה לחדש, משהו
שהעזנו להגיד, אז הפסקנו.
קצת התעלמנו, קצת התרחקנו, קצת רבנו, באמת שחשבתי לנסות להסביר
לה אבל לא הצלחתי. אני רוצה שנהיה חברים באמת, לא רומנטיים, רק
חברים באמת.
כעסנו. כל אחד חיכה שהשני יפתור, יגיד שצריך לשפר, אבל שתקנו.
נוצר כעס.
בקושי לעצמי הסברתי שבאיי סי קיו זה נגמר, וחייבים להמשיך את
זה הלאה או לוותר, היא לא הבינה, שנינו לא הבנו.

מאיה אמרה שהיא בסדר "שמח לשמוע, גם אני..." אז מה עכשיו?
די נתקענו.

עבר עוד זמן, חודש, החלטתי לדבר אתה. לא משנה מה, אין מה
להפסיד יותר ממה שהפסדתי, שהפסדנו, אני מדבר איתה! אולי היא
תפרש אותי לא נכון, אבל היא לא יכולה להתרחק יותר משהתרחקה.

מאיה נסעה ללמוד בהולנד "פספסתי... פספסנו..."