06/03/2002

הערה: כל הדמויות הן דמיוניות לחלוטין. הקשר בינן לבין המציאות
רופף, ואין להסיק מהן על חייו של אף אחד, מלבד בהקשר האמנותי.
יאיא.

אני שוכב על המיטה, קודח בחום. אבא מלטף את מיצחי, ולוחש לי
"יהיה בסדר, יהיה בסדר". בן כמה אני? משהו כאן לא ברור. העולם
נראה מטושטש מדי בכדי להיות מציאותי. כמה זמן אני כאן? זה בית
חולים? אני מנסה לפקוח את עיני יותר, כדי להביט בבהירות מספיקה
על המציאות. אבל אני נשאב לאחור. אבא צועק לי "אל תלך!"

פקחתי את עיני. הקירות שחסמו את דרכי, נותרו שם. "אני עדיין
הוזה", חשבתי לעצמי. הסתכלתי במראה שניצבה על הקיר הצפוני. אני
מלוכלך כולי. גם הזקן הלא מחמיא שיש לי כשאני לא מסתפר יומיים,
עיטר את סנטרי. מיששתי אותו. משהו חייב להוציא אותי מכאן.
"שדות הוא זה שמייצר את כל זה. שדות רוצה לנקום בי. אני חייב
לפגוש את שדות." עברו המחשבות בראשי. אבל איך נראה דבר כזה כמו
שדות?
"אתה רוצה לראות אותי?" שאל אותי קול.
הסתכלתי סביב בתא.
"שאלתי אם אתה רוצה לראות אותי?"
"כן", עניתי לו. "אני רוצה לראות אותך, שדות.

" אתה יודע כמה אני דומה לך? תסתכל במראה. יפה. אתה רואה את
החיוך הזה? תוריד אותו. זה לא אני. עכשיו תכופף את הגב. יותר.
זהו. יופי."
פני התעוותו על פי פקודותיו. תחושת ההשפלה והפחד, החלה מרעילה
את נפשי. אבל אני חייב לראות את שדות.
"תשפיל את המבט לרצפה, ואל תרים אותו. אתה רוצה לראות את עצמך?
תפזול. אני רוצה שלא תשים דאודורנט היום. אני רוצה שלא תתגלח.
יותר טוב, תתגלח, ואני רוצה שתדמיין את הזקן הראשון שהיה לך -
רך כזה."
רגע. מאיפה אני אשיג סכין גילוח? הבטתי שוב במראה. ננסה
לדמיין. זה הדבר הכי טוב שיש לי. "למה יש לך זקן רך", שאלתי.
"ככה זה, אני פוחד להתגלח."
הי. אני פחדתי להתגלח. שנתיים הצמחתי זקן מכוער, עד שהתגלחתי
פעם ראשונה.
"עכשיו תוסיף חצ'קונים. איך? לא יודע. תוסיף. זה חשוב שתראה
כמו דביל מושלם."
"למה?" נזעקתי.
"למה? חשוב גם תשנא את מה שאתה רואה במראה. אני שונא את עצמי,
אתה רק את ההשתקפות במראה, אז ככה יותר קל לך."
הסתכלתי במראה. הוא באמת בלתי נסבל. הוא הדבר הכי מכוער
שיכולתי להיות. אבל כבר נפטרתי ממנו. בכיתה י', החלטתי שאני לא
הוא. מה הוא עושה כאן שוב?
"זה אני." אמרה לי הדמות במראה.
"שלום", עניתי לי, והושטתי יד.
"אתה יודע מה? אם אתה כבר רואה אותי - רוצה מכות?"

התיישבתי בקצה התא, והבטתי אל המראה. "אז מה אתה רוצה?" שאלתי
אותו.
"לנקום", הוא ענה לי. הוא מישש את הראי, כמחפש נקודה אותה יכול
לשבור מבפנים. "אני רוצה שתהיה מת, ממש כמוני".
השפלתי את ראשי, ולקחתי נשימה עמוקה.
"לא, אני רוצה לדעת מה אתה רוצה. מה לא נתתי לך."
הוא הפסיק למשש את הראי, והסתכל אלי. "אתה יודע מה?  אני רוצה
שתחזור אל אלה." הוא ענה. "אני רוצה שתיקח את האישה הנכונה.
אני לא רוצה ששוב תתקע לי בחצי הדרך למיטה."
"אני לא מבין", שאלתי "אבל אלה לא תהיה שלי לעולם. גם אתה מבין
את זה. היא מתחתנת."
פניו התלהטו "אני לא צריך שהיא תאהב אותך, אני רוצה שאתה תאהב
אותה!"
התקרבתי אל המראה. מהיכן גייסתי כל כך הרבה רחמים, אינני
יודע.
"למה אתה צריך שאני אוהב אותה? אתה לא רוצה שאני אהיה מאושר?
אתה לא רוצה שאני אדע אהבה? שלפחות אני אדע מה זה סקס?"
"אני לעולם לא אדע מה זה סקס." הוא אמר לי. "אתה יודע את זה?
אני מת."
מת. המת שבבשר החי.
"מתי מתת?" שאלתי אותו, בפחד.
"אז. כשהיית בן 15. על המרפסת. אתה החלטת... אני החלטתי לא
להיות עצמי יותר. החלטתי שאני שונא את מה שאני."
"אני לא מבין. אז מה יצא מזה?"
"אתה. אתה כל כך יותר מוצלח ממני. אתה תגבור עלי יום אחד. אתה
תשכב עם נשים יפות, תהיה נשוי ומאושר. אבל בשביל זה אני הייתי
צריך למות. לא רציתי למות, אתה מבין?"
שדות התיישב ויבב כתינוק. נעמדתי קרוב למראה ומיששתי אותה. היא
קרה.
שדות בלע את הרוק, והביט אלי. "אז אני מבין שאני זה שיוצר את
האגודה למלחמה באפטיה. תסביר לי איך להפסיק את זה. לא מגיע לך
לסבול."
הבטתי אל קירות הכלא. "תפסיק לפחד מהם. כל מה שאתה יוצר קיים,
ועל כן מה שאתה מפחד ממנו קיים. זה חוק במדיטציה."
הוא רעד אל מול עיני. חייכתי אליו.
"הם לא יכולים לפגוע בך. רק אתה יכול לפגוע בעצמך."
הוא נעמד, וזקף את גבו ככל שיכל. "בסדר. אני עוד מעט אשחרר
אותך. אתה לא תשמע ממני יותר. אתה באמת לא צריך לסבול."
שדות, נשקף אלי מן המראה. הוא כל מה שפחדתי להיות. הוא לא
יפסיק להתקיים, כל עוד אמשיך לפחוד להיות כמוהו. הסתכלתי על
קירות כלאי קורסים, וחדרי נגלה מאחוריהם. אני מתעורר.
פניתי אל המראה במהירות. זה הצ'אנס האחרון.
"שדות!"
שדות פנה אלי. ניגשתי אל המראה, ומיששתי אותה בעדינות.
"בוא איתי. אני אעזור לך." הוא התקרב אלי לאט, במבט מושפל.
ידו, נצמדת אל ידי מצידה השני של הזכוכית.
"אתה לא צריך אותי. אני סתם מעמסה עליך. אני אפסיק להפריע לך,
מה אתה דואג?"
הזכוכית התחממה למגע יד שנינו.
"אתה חבר שלי. אתה חלק ממני." עניתי לו. אבל זו לא הייתה
התשובה. שדות הרחיק את ידו מן הזכוכית.
"אני אוהב אותך." הוא לחש לי, חנוק מדמעות.
"גם אני אותך." עניתי. הזכוכית נעלמה כלא הייתה, וחיבקתי את
ילדי האהוב. אור גדול חדר, וקירות הכלא נפלו. אבל גם חדרי נראה
מטושטש. האור הגדול, וחום נמצאים מאחוריו. אני ושדות, צועדים
לעברם.

ב-1/6/2001, הקמתי את האגודה לחקר האפטיה. מטרתה הייתה לגלות,
מה עוצר אותי מלמצוא את אהבת חיי, אהבה פשוטה, או אפילו סתם
אהבה. שלחתי אותם לחקור, מה עצר בעדי מלנסות להפשיט את אינה,
במים שבהם יכולתי לעשות כן. ב1/8/2001, הם מצאו.
בתחילה, בחרו לחקור את שדות, כדי להבין כיצד קרה הדבר. לאחר
מכן, העלו בדעתם, כי אם יצליחו לגרום לו להתאבד - הרי שהם
הביסו אותו, והוא ימשיך ליצור אותם לנצח. הם רצו להמשיך
להתקיים לנצח.
ב10/1/2002, סיפר לי עודד, כי מצא אהבה. עודד, שהיה מכוער
ממני, כועס ממני, טיפש ממני - הוא מצא אהבה. קיללתי את הבתולין
הללו. בלילה, לא יכולתי לישון. קולם של האגודה לחקר האפטיה,
שיצרתי כדי להבין מדוע כל זה קרה, משך אותי פנימה, אל תוך עולם
של הזיות ומחשבות. למחרת בבוקר, נכנס אבי לחדר, ומצא אותי גונח
מכאבים, על הרצפה. הוא שלח אותי לבית חולים, שם שהיתי משך
שלושת החודשים האחרונים. שרוי בהזיות, בכאבים, תחת שליטתה של
מכונת הנשמה.
עודד ועתה, באו לבקר לעיתים קרובות. עתה, הייתה צועקת עלי שאני
חייב לקום, ומטלטלת את מכונה ההנשמה, וזועקת "שחררי אותו! אם
את מבינה לאן הוא שייך, שחררי אותו!"
אני פוקח את עיני. אבא לא נוכח. אבל זוג רופאים ניגש למחות את
הזיעה ממצחי, ולחייך אלי. "אנחנו יכולים לגשת לעתה, לספר לה מה
אני מרגיש כלפיה?" אני שואל את שדות.
"תן לי עוד זמן", הוא ביקש. "כבר שנים שלא הייתי במציאות". אני
אתן לו זמן. יש לו תקנה. מכונת ההנשמה נעה בקצב מהפנט, מעלה
מטה, אבל אני כבר לא זקוק לה. יש לי את עצמי, ויש לי את שדות,
וביחד - נוכל לנשום.  נוכל לאהוב את האישה. נוכל לאהוב את הילד
שיבוא. נוכל לאהוב את שדות. נוכל לאהוב את יאיר.

http://stage.co.il/Stories/98418