[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







צחי אבנור
/
טובח המלאכים

היצור המכונף שכב על הרצפה זב מדם. צל שחור ניצב מעליו. היצור
המכונף, שהיה לבוש בשמלה לבנה, מקושטת בעיטורי זהב, הליט את
פניו בידיו.
"בבקשה אל תפגע בי!" הוא התחנן.
"שתוק, חלאת גן עדן שכמותך!" אמר לו יצור מפחיד, עוטה כולו
שריון אדום מטאלי. מן השריון יצאו דוקרנים ולהבים שונים. היצור
המשוריין, עטה קסדה בעלת שיפועים חדים שהיו בה רק שני חריצים,
כנראה לעיניים. על זרועו הימנית של היצור המשוריין היה מורכב
קנה מוזר למראה.
"לא עשיתי שום דבר רע!" התחנן היצור המכונף, הילתו הבהיקה.
"זה מה שכולכם אומרים, בוגדים ארורים! חטאתם ועכשיו תשלמו!"
"אבל אני מלאך טהור וחף מפשע."
"שקרן! אל תנסה לעבוד עליי!" צרח היצור המשוריין "קבל את גזר
דינך בהכנעה" אמר בקול חלול וחסר רגש.
"ללללאאאאאאא!" צרח המלאך. צעקתו נבלעה בקול ירי של קרן
אנטי-אנרגיה שחורה שאיידה את המלאך.
היצור המשוריין סקר את המקום שבו שכב המלאך. מלבד שלולית דם
והילה קטנה של אור לא נותר שם כלום.
"מצוין" חשב לעצמו היצור המשוריין.
הוא עזב את המקום והלך עד שהגיע לרכב שלו. הרכב היה מוזר
למראה. צורתו הייתה כצורת משולש, מושב הנהג היה צר ומאחוריו
היה עוד כסא. על המושב כיסתה חופה נוצצת וכסופה. מתחת לכנפיים
(החלק הרחב יותר של המשולש) צמוד לגוף הרכב היו שני פתחי אויר
שהסתיימו במנועים קטנים אך רבי עוצמה. בקצות הכנפיים היו טילים
קטנים, 4 טילים בכל כנף. על כל טיל היה כתוב 4AEM ומספרו
הסידורי. על לוחית הרישוי היה כתוב BRN2KILL0.
היצור המשוריין לחץ על כפתור בפרק ידו השמאלית והחופה נפתחה.
הוא נכנס למושב הנהג שבעצם היה תא הטייס. החופה נסגרה.
"מחשב. עדכן רשומות." פקד היצור המשוריין. נדלק מסך בתא
הטייס.
"עוד מלאך חוסל. גובהו מטר שמונים וחמש. שערו קצוץ. כנראה חום
או שחור. משקלו ממוצע."
הפרטים נרשמו על המסך.
"שמור" פקד היצור המשוריין.
על המסך נפתח חלון שאמר 'נשמר'.
"בצע ספירה".
"14 מלאכים חוסלו עד כה." אמר קול נשי מוקלט שהפיק המחשב.
"טוב". אמר היצור המשוריין.
הוא פתח מבערים ומשך את ההגאים קדימה. כלי הרכב שלו דהר קדימה
ואז המריא.

כלי הרכב הכסוף טס בשמיים כמו סופה. לפתע הבהבה נורה אדומה
בתוך תא טייס.
"התראת מלאך!" קרא קול נשי מהמחשב "התראת מלאך!"
היצור המשוריין הסתכל בראדאר. היה מלאך מלפניו בשעה 3.
"מצוין, עוד מלאך לחסל." חשב לעצמו היצור המשוריין.
הוא לחץ על כפתור ומשקפת ירדה אל נגד עיניו. הוא ראה במשקפת את
השמיים וכתם כהה שעף לפניהם. במרכז המסך היה עיגול ובתוכו +.
הוא הזיז את ראשו עד שהפלוס היה על הכתם הכהה.
"אש!" צרח היצור המשוריין ולחץ על כפתור הירי.
אוושת קול נשמעה בשעה שנורה טיל מהכנף הימנית של כלי הרכב
הכסוף. הטיל פילח את השמיים תוך שריקה מבחילה. שפגע במלאך,
בקעו מהטיל קרני אנטי-אנרגיה שחורות לכל הכיוונים ברדיוס של
כמה מטרים. המלאך נאנק מכאבים שעה שפגעו בו כמה מהקרניים.
כעבור כמה שניות הוא התאייד כולו לחלוטין. רק הילה קטנה נשארה
במקום בו פעם הוא עף.
"מחשב. עדכן רשומות." פקד היצור המשוריין. נדלק מסך בתא
הטייס.
"עוד מלאך חוסל. אין פרטים נוספים."
הפרטים נרשמו על המסך.
"שמור" פקד היצור המשוריין.
על המסך נפתח חלון שאמר 'נשמר'.
"בצע ספירה".
"15 מלאכים חוסלו עד כה." אמר קול נשי מוקלט שהפיק המחשב.
"טוב מאוד". אמר היצור המשוריין ופתח מצערת מלאה.
כלי הרכב הכסוף קרע את השמיים ונעלם באופק.





השמש זרחה ובשמיים לא היה אף ענן. בכיתה ישבו כאחד עשר
סטודנטים. שמונה בנים ושלוש בנות. הם שוחחו ביניהם על עניינים
שונים כגון מזג האוויר, פוליטיקה מלאכית ופוליטיקה אנושית וכן
על חידושים ותגליות בתחום הפיזיקה כשלפתע מוזיקה מלאכית חזקה
קטעה את שיחתם. לכיתה נכנס אדם נמוך ורזה למראה, שערו קצר
וסתור, לבוש בחליפה ישנה וממורטת. תחת בית-שחיו החזיק מספר
ספרים ועל אוזנו היה עיפרון.
"בוקר טוב, תלמידים" אמר האיש בקול רפה במקצת.
הסטודנטים המשיכו בשיחתם.
"אמרתי 'בוקר טוב, תלמידים!' " הגביר האיש את קולו.
"בוקר טוב, מר הרפפט" אמרו לו בנות הכיתה בקול חינני.
"למה אתן אומרות 'בוקר טוב' לעבד הזה?" צרח מקצה הכיתה ג'רי.
ג'רי סמוקלט היה כבן 20 וגבוה. שערו היה מחומצן ותספורתו
קוצים. הוא היה לבוש בחליפת הנבחרת של אוניברסיטת אנג'ל-וואלי.






השנה היא שנת 2050. המלאכים כעת שולטים בעולם. הם אוחזים בכל
עמדות הכוח בשלטון, בכלכלה, בתקשורת ובאקדמיה. באוניברסיטאות
עדיין נשארו מרצים בני אדם אותם מכריחים המלאכים ללמדם את כל
חכמת האדם. בין בני האדם ישנם כאלה שהם עושי דברים של המלאכים.
הם מלקקים להם ומבצעים עבורם את העבודות השחורות. הם היו נוגשי
העבדים, המשרתים והשפחות שלהם. הם היו דוברי המלאכים ועושי
דברם. דרכם השליטו המלאכים את רצונם על בני האדם. מעמד זה של
אנשים כונה "המקורבים" בקרב העם פשוט, מעמד ה"עבדים", האנשים
שהמלאכים שעבדו. הם בנו את הערים, הם עבדו במפעלים, הם סיפקו
אוכל ומזון ותענוגות למלאכים, חלקם גם היו מרצים
באוניברסיטאות.  הם חיו בעוני ומחסור בשכונות עוני עלובות
ומזוהמות. ה"מקורבים" לא נתנו להם יותר מאוכל ומזון שמספיקים
לקיום בסיסי. לעומת זאת, המקורבים חיו בפאר רב ובתנאים טובים
מאוד. אוכל ומזון אצלם לא היה חסר להם, הם קיבלו את כל שירותי
התברואה שיש, כמו כן היו להם משרתים מבני העבדים. בנוסף, היו
להם הרבה מותרות: כלי רכב מתקדמים, עילית הטכנולוגיה, מערכות
בידור והנאה ועוד. המלאכים עצמם חיו כמו מלכים, הרמונם היה מלא
במשרתים ושפחות (ושפחות מין). בארמונות הייתה מיטב הטכנולוגיה
ושיא הפאר. הכל היה מצופה בזהב ושיש ואבנים טובות. היו מספר
פעמים בהם ניסו העבדים להתקומם אך המלאכים טבחו בהם כמו
כלבים.





מר הרפפט קימט את אחד הניירות של השולחן והבליג. הוא ידע שאסור
לו לומר דבר לג'רי סמוקלט. שכן אביו היה "מפקח על המרצים
ללא-תקן" של האוניברסיטה, כלומר נוגש-העבדים שיכול היה לפטר או
להתעמר במרצים מבני העבדים כרצונו.
"ובכן תלמידים" אמר מר הרפפט "היום נלמד על השראה
אלקטרומגנטית. אנא כנסו במחשב שלכם לקובץ 'השראה אלקטרומגנטית
1' וודאו שמופיע לפניכם ההדגמה ששמה 'מוט על מסילות - כא"מ
מושרה'."
"מה עם המבחנים שלנו?" שאלה כריסטינה פורטונה. כריסטינה, בעלת
שיער שטני, הייתה בת המקורבים. הוריה היו עורכים בכירים בעיתון
"אנג'ל-וואלי טיימס".
"הו כן. הנה הם." אמר מר הרפפט בשעה שהוציא ערמה של ניירות
מתיקו. "אני אחלק לכם אותם בסוף השיעור".
"לא. אתה מחלק אותם עכשיו." אמר ג'רי סמוקלט.
"בבקשה" הפצירה במרצה שאר הכיתה.
"הו בסדר, בתנאי שתהיו בשקט." אמר מר הרפפט.
הוא החל לחלק את המבחנים.
"מה זאת אומרת רק 85?" שאל ג'רי בכעס.
"אין מה לעשות, לא התחשבת בהתנגדות הפנימית" אמר מר הרפפט.
הוא המשיך לחלק מבחנים.
"מבחן מצוין, וינס!" אמר מר הרפפט בשעה שנתן לוינסטון
ארת'ליאן, התלמיד המצטיין בכיתה, את מבחנו.
מר הרפפט חילק חילק עוד מבחנים ואז הגיע למבחנה של אנג'ליקה
ברקהארט.
"חוששני שלא הצלחת כל כך במבחן הזה" לחש מר הרפפט באוזנה של
אנג'ליקה ברקהארט, התלמידה היפה בכיתה, עדינה כמו משי ועוצרת
נשימה כמו השמש. כולם אהבו אותה וכולם רכשו לה כבוד מיוחד. זאת
מכיוון שאנג'ליקה ברקהארט הייתה מלאכית. מלאכית אמיתית, עם
כנפיים והילה ועור חלק ורך.
"אני יכולה לדבר אתך אחרי השיעור?" שאלה אנג'ליקה בקול מתקתק.
"כ...כ..כן" גמגם מר הרפפט.

השיעור עבר בצורה די חלקה, מר הרפפט הסביר לסטודנטים - מלאכים
ומקורבים - על העיקרון הפיזיקלי שעומד מאחורי השראה מגנטית.
הוא לא הספיק להגיע אתם לחלקים החישוביים מאחר וחלוקת המבחנים
בתחילת השיעור גזלה זמן ניכר.
מוזיקה מלאכית שוב הרעידה את כותלי הכיתה.
"אתם משוחררים" אמר מר הרפפט והחל להכניס את ציודו אל תוך תיקו
המיושן.
"סליחה, מר הרפפט..." נשמע קול ענוג מעבר לכתפו של המרצה הרזה
והחיוור.
מר הרפפט הסתובב.
"הו, זו את אנג'ליקה. מה רצית?"
"רציתי לדבר אתך על הציון שלי במבחן."
"הו זה. אני בטוח שתצליחי יותר בפעם הבאה. את פשוט צריכה יותר
לתרגל את החומר."
"בסדר. בסדר. אבל אני פשוט לא יכולה לקבל ציון שכזה."
"ולמה לא?" שאל מר הרפפט.
"כי אני מושלמת..." אמרה אנג'ליקה ברקהארט בקולה המתוק, הענוג,
העדין והמתחסד ביותר שיש. היא עמדה בפוזה ביישנית כביכול, ידיה
מונחות אחת על גבי השנייה באזור מבושיה, מרכינה את ראשה כרקפת,
הילתה בוהקת, מחייכת חיוך ביישני, עיניה ממצמצות.
"ארר" סינן מר הרפפט לעצמו.
"תראי, אנג'ליקה, אני לא יכול סתם כך להעלות לך את הציון. זה
לא יהיה הוגן כלפי, כלפייך וכלפי חברייך לכיתה."
"בטוחני שאף אחד מהם לא יתלונן" אמרה אנג'ליקה בביטחון רב.
"את לא מבינה? זה לא מוסרי."
"אם אני אומרת שזה מוסרי אז זה מוסרי." אמרה אנג'ליקה
בפסקנות.





"הו יצורים חוצפנים שכמותם." רטן לעצמו היצור בשריון האדום
מטאלי כאשר טס בכלי הרכב הכסוף שלו ברחבי השמיים של
אנג'ל-וואלי. לפתע ראה בשמיים קבוצה של חמישה מלאכים.
"קח את זה..." הוא ירה טיל "ואת זה" עוד טיל "ואת זה... ואת
זה... ואת זה" עוד שלושה טילי אנטי-אנרגיה נורו. ארבעה מלאכים
התאיידו לחלוטין ועוד אחד נפגע קשה בכתפו.
"אל תזוז, פרחח מושחת"  היצור מלמל לעצמו בשעה  שירה טיל שישי,
מדויק, שהשאיר מהמלאך כלום זולת הילה קטנה של אור.
"מחשב. עדכן רשומות." פקד היצור המשוריין. נדלק מסך בתא
הטייס.
"עוד חמישה מלאכים חוסלו. אין פרטים נוספים."
הפרטים נרשמו על המסך.
"שמור" פקד היצור המשוריין.
על המסך נפתח חלון שאמר 'נשמר'.
"בצע ספירה".
"20 מלאכים חוסלו עד כה." אמר קול נשי מוקלט שהפיק המחשב.
"טוב מאוד". אמר היצור המשוריין ופתח מצערת מלאה.
הוא החל להאט מהירותו ולהנמיך טוס. הוא באחת הסמטאות ליד
הקניון הגדול של אנג'ל-וואלי. החופה נפתחה והוא יצא מן הרכב.
אחרי כן, סגר את החופה ודאג שכלי הרכב שלו נעול ובטוח.
הוא עטה על עצמו מעיל גשם דהוי וכובע תיתורה שחור. הוא התקדם
אל כיוון הקניון.





אנג'ליקה ברקהארט המלאכית וכריסטינה פורטונה, אוקי ואן-קולום
ואנטוניוס רוד המקורבים הסתובבו בקניון. הם צחקו להנאתם ודיברו
על שטויות שטחיות וענייני נוער. אוקי ואנטוניוס סיפרו אנקדוטות
שונות כדי לבדר את אנג'ליקה ולשמח את ליבה המלאכי.
אנג'ליקה הניעה את ידה בתנועה עדינה ושאלה בדרך אגב: "מי מכם
קונה לי משקה?"
"אני, אנג'ליקה, אני." קפץ אוקי ומיד רץ לקנות לה משקה בדוכן
הקרוב.
"אויש, אתם צריכים לשמוע, איך סובבתי את המורה הזה..."
"את מר הרפפט?" שאל אנטוניוס.
"כן." הטעימה אנג'ליקה "הוא העלה לי את הציון במבחן ל 100".
"שיו, אני לא מאמינה" אמרה כריסטינה.
"תאמיני" נזפה בה אנג'ליקה "כעת אני התלמידה הכי טובה בכיתה".
"ומה עם וינסטון?"שאלה כריסטינה.
"אויש, הוא סתם בנאדם עלוב. אין לו חצי מהכשרון שלי יש." אמרה
אנג'ליקה בביטחון וחייכה.
"את יודעת הכי טוב מכולם" אמר אנטוניוס בציניות.
אנג'ליקה ליטפה אותו.
"את יודעת הכי טוב מכולם" אמר עתה אנטוניוס בלב מלא וחייך חיוך
מלא הערצה אל עבר אנג'ליקה.
אוקי רץ עם פחית מיץ תפוזים וצעק "אנג'ליקה, הנה המשקה..."
רעש פיצוץ רם קטע את צעקתו. הפחית נפלה מידו. אנג'ליקה,
כריסטינה, אנטוניוס ואוקי הסתכלו וראו קומה מעליהם, יצור בגודל
אדם לבוש במעיל גשם וכובע שחור יורה לכל עבר.
אנג'ליקה ופורטונה צרחו.
"שמישהו יעשה משהו" צווחה אנג'ליקה בלחץ.
זה נראה כמו נצח. הזר המסתורי הסתובב בקניון וירה לכל עבר,
מלאכים ובני אדם נפלו שדודים אל הקרקע. משום מה, היורה פסח
עליהם. הם ראו אותו מכניס את הרובה אל תוך המעיל. כעת הם ראו
אותו ניגש רק אל המלאכים המוטלים על הקרקע ויורה בהם מידו קרן
שחורה מוזרה, שהשאירה במקומם רק דם והילה קטנה של אור.
אנג'ליקה בכתה מפחד. לבסוף, אחרי שכל המלאכים פרט לאנג'ליקה
אודו, הוא עזב את המקום. שוטרים מקרב בני האדם ניסו לעצור אותו
אבל כולם נורו למוות ללא רחמים.
עשר דקות אחרי שעזב הגיע המשמר המלאכי למקום. היו אלה לוחמי
העילית של אנג'ל-וואלי. היחידה הנ"ל הייתה מורכבת רק ממלאכים
והם הוכשרו בשימוש בכל כלי הנשק, הן המודרניים והן הישנים (של
המילניום הקודם - מחרבות וקשתות עד רובים, מטוסים וחומרי נפץ).
לא נותר להם אלא לתחקר את אנג'ליקה, כריסטינה, אוקי ואנטוניוס
ולחכות לאנשי הסגל הרפואי שיגרדו את הגופות מהרצפה של הקניון.
"זה היה כל מפחיד" בכתה אנג'ליקה בצורה מעוררת חשק ליד מלאך
חסון וגבוה מהמשמר המלאכי.
"אל תדאגי, יפתי, עכשיו הכל בסדר" אמר המלאך וליטף את ראשה של
אנג'ליקה.
לפתע פיצוץ גדול הרעיד את הקניון. חור גדול נפער בקיר ובתוכו
עמד היצור המשוריין כשעל כתפו מטול-רקטות.
"להסתער עליו!" צעק מפקד המשמר המלאכי. כל המלאכים עופפו
והסתערו עליו.
היצור המשוריין לא נרתע. הוא הוציא החוצה מעין פצצה עגולה וזרק
אותו אל עבר המלאכים המסתערים. הבזק אדיר של אור פרץ ואחריו
קרניים שחורות שפגעו בכל המלאכים המסתערים. זה אחרי זה הם נפלו
לרצפה.
"בוא נברח מכאן" אמרה אנג'ליקה ובעדינות נופפה בכנפיה ועפה
הרחק מהמקום, מביטה לאחור ביצור המשוריין מאדה בזה אחר זה את
חברי המשמר השדודים.
כריסטינה, אוקי ואונטוניוס לא חיכו הרבה וכמו אנג'ליקה, הם
לקחו את רגליהם ונסו.





היה מעין זמזום כללי של פטפטת כאשר נכנס אליה מר הרפפט.
"בוקר טוב, תלמידים. פתחו את המחשב שלכם ותטענו את הקובץ
שטענתם בשיעור שעבר."
"המורה, אני חושבת שאנחנו צריכים לעמוד דקת דומיה לזכר המלאכים
שנרצחו אתמול בקניון" התפרצה אנג'ליקה ברקהארט בקול מתחסד.
"אין לנו זמן לשטויות האלה" נהם מר הרפפט "יש לנו חומר
להספיק."
"המורה, זה מאוד לא הומני מצדך" נזפה בו אנג'ליקה.
שאר הכיתה אמרו "כן" ו "היא צודקת" בקול רם.
"אני רואה שתעשו הכל כדי לא ללמוד פיזיקה, שיהיה. רק אל תבואו
אלי בטענות אחר כך." רטן מר הרפפט במרירות "תעמדו כבר, אני
מודד לכם דקה על השעון".
אנג'ליקה קמה בחן רב ואחריה כל הכיתה. מר הרפפט בחן את
התלמידים העומדים. מכולם אנג'ליקה עמדה בצורה היפה, החיננית
והמכובדת ביותר. היא לא הייתה בקונצנזוס - היא הייתה
הקונצנזוס.
"עברה דקה" פסק מר הרפפט בנוקשות. הכיתה התיישבה.
"אני חושבת שצריך להקדיש את כל השיעור לדבר על מה שקרה" אמרה
כריסטינה בהתחסדות.
"אל תמשכי את זה" גער בה מר הרפפט.
"אבל..." אמרה אנג'ליקה.
"שקט" צרח מר הרפפט. "את יודעת למה שווה ה כא"מ המושרה?"
אנג'ליקה השתתקה.
"חשבתי ככה." אמר מר הרפפט "אתם עם כל ההתחסדויות שלכם והטענות
שלכם. אי אפשר להעביר אצלכם שיעור. פלא שהציונים שלכם נראים
כמו שהם נראים."
"אני קיבלתי מאה" אמרה אנג'ליקה כאילו רק להתגרות.
מר הרפפט סינן קללה מתחת לשפתיו.
"אמרת משהו, מר הרפפט?" שאלה אנג'ליקה בחצי איום מוסתר.
"כן" התקפל מר הרפפט ואז הכריז בקול גדול "כל הכבוד לך. שאר
הכיתה צריכה ללמוד ממך."
אנג'ליקה חייכה חיוך מלאכי.
מר הרפפט חיכה עד שבכיתה שררה דממה ואז הפטיר בציניות: "עכשיו
סוף סוף נוכל להתחיל את השיעור".





בדרך הביתה באוטובוס הדחוק  והצפוף ישב מר הרפפט שפוף, על אחד
הספסלים.
"איך נתתי לה לסובב אותי ככה" הוא חשב לעצמו. הוא הרגיש רע
מאוד עם עצמו. הוא ידע מה הוא יעשה כדי לכפר על כניעתו בפני
המלאכית. על כניעתו בפני המלאכים.

הוא נכנס לדירתו הצנועה בסלאמס. הוא גלגל את השטיח הישן ומלא
האבק שבדירתו, שנמצא בחדר השינה. מתחת הייתה דלת פלדה של כספת.
הוא פתח את הכספת לפי צופן סודי שהיה ידוע רק לו ונכנס פנימה.
הוא ירד אל תוך פיר בטון בעזרת סולם. לבסוף הגיע לקרקע
מישורית. הוא המשיך במורד המסדרון החשוך עד שהגיע לעוד דלת
פלדה. הוא פתח גם אותה בעזרת צופן סודי. כעת הוא נכנס לחדר רחב
במעבה האדמה, זה היה האולם הראשי. החדר היה מלא במחשבים, והיו
בו עוד מספר דלתות. הוא נכנס לדלת הראשונה מימין. החדר שנכנס
אליו מר הרפפט היה קטן יותר מהאולם הראשי. בחדר היו מספר
חליפות שריון. כולן בגוון מטאלי אדום. הוא עטה על עצמו את אחת
מחליפות השריון. אחרי כן עטה על יד ימינו את כפפת הברזל שאליה
היה מחובר רובה האנטי-אנרגיה.
"הגיע הזמן לנקמה" אמר מר הרפפט "מלאכים, פגשו את בוראכם!" ואז
חבש את קסדתו.
הוא יצא מן החדר ונכנס לדלת האחרונה מימין. זה היה חדר גדול
במיוחד. במרכזו ניצב כלי הרכב הכסוף.משני צדדיו ליד הקיר היו
פזורים ארונות, ציוד מכני ואלקטרוני, כלי עבודה, ארגזים מלאים
בחלקי חילוף, מחשבים וארגזי תחמושת.
מר הרפפט החל לחמש את כלי הרכב שלו בטילי אנטי-אנרגיה 4AEM.
"נו, 'יום הדין' - הגיע הזמן לצאת לעוד צייד" אמר מר הרפפט.
'יום הדין' כך כינה מר הרפפט את כלי הרכב הכסוף שלו שהיה מסוגל
גם לטוס, לצלול ולשוט בנוסף לנסיעה. לקח לו שנה שלמה לבנות
אותו. הוא עשה זאת באמצעות ציוד שגנב ממעבדות האוניברסיטה
ומכמה מוסכים בסלאמס. הוא נכנס אל תא הטייס וסגר את החופה. הוא
לחץ על כפתור והקיר שממול חזית כלי הרכב החל להתרומם. הוא שילב
להילוך ראשון ו 'יום הדין'  החל לגלוש קדימה, הוא גלש אל מעבר
לקיר וחיכה עד שהקיר ייסגר מאחוריו. הוא לחץ על כפתור ופתח
נפער בקצה המנהרה הארוכה. 'יום הדין' החל להאיץ במהירות וכעבור
10 שניות יצא דרך הפתח בנהמה אדירה ובמהירות 300 קמ"ש.
"מחשב, בצע ספירה".
"43 מלאכים חוסלו עד כה." ענה המחשב בקול נשי מוקלט.
'יום הדין' ביצע עיקול חד בשמיים והנמיך גובה עד שנחת באחת
הסמטאות שליד המוזיאון.
מר הרפפט יצא מכלי הרכב, עוטה את שריונו האדום מטאלי, חמוש
ברובה האנטי-אנרגיה על פרק ידו. הוא וידא שהחופה סגורה ו 'יום
הדין' נעול ובטוח ונכנס למוזיאון דרך דלת אחורית.
הוא הגיח מאגף התחזוקה אל גלריית הליגטוריגרפיה (ציורי דת).
הוא חמק כצל וראה מלאכית אחת מסתכלת בציור של קופידון, הוא תפס
את פניה בידו והטיח אותה על הקיר. הוא כיוון עליה את רובה
האנטי-אנרגיה וירה. קרן שחורה פרצה מהקנה ופגעה במלאכית.
המלאכית התאיידה ובמקומה נותרו שלולית של דם והילה קטנה של
אור. מלאך אחר זינק על מר הרפפט, אך האחרון בתנועה מהירה השליך
אותו על הקיר. המלאך ניסה לקום אך חטף אגרוף פלדה בפרצופו.
ראשו הוטח שוב בקיר והוא התעלף. מר הרפפט אייד גם אותו.
למקום הגיעו צמד מאבטחים, בני-אדם היו. הם התחילו לירות
באקדחיהם לעבר מר הרפפט (שפניו היו מוסתרות בקסדה ועל כן לא
ידעו את זהותו) אך הכדורים ניתזו משריונו. הוא קרב אליהם בצורה
מאיימת. המאבטחים ראו שאין להם שום סיכויי ופתחו במנוסה. ליד
הדלת היה ציור של מלאך. מר הרפפט ירה בציור והיצירה התלקחה
באש. הוא יצא מן החדר אל עבר מסדרון רחב שבמרכזו פסלי שיש
קטנים. כולם היו פסלים של מלאכים חשובים ובעלי שררה. מר הרפפט
התקדם במסדרון תוך השחתת כל הספלים וניפוצם על הקיר או על
ריצפת השיש. בפניה הראשונה שמאלה הוא נכנס לחדר ובו פסלים
מזהב. בחדר היו חמישה מלאכים ומלאכית אחת. הוא בחן היטב את
החדר - לא הייתה לא יציאה נוספת מלבד זו שהוא כרגע חסם בגופו.
הוא כיוון את הרובה אל אחד המלאכים ואייד אותו. המלאך השני
הסתער עליו אך מר הרפפט זרק אותו על אחד הפסלים. פסל הזהב הכבד
נפל על המלאך וריתק אותו אל הקרקע. שלושת המלאכים האחרים החלו
להתעופף בפחד ברחבי החדר והקשו על הייצור המשוריין לכוון
עליהם. בינתיים, המלאכית הסתתרה מאחורי פסל שמן שניצב בפינה
הרחוקה של החדר.
"תאכל ת' לב, רוצח בשריון" קרא לעבר מר הרפפט אחד המלאכים.
מר הרפפט חייך בתוך קסדתו. בידו השמאלית החזיק רימון. הוא זרק
אותו אל עבר התקרה ופיצוץ גדול הפיל את המלאכים אל ריצפת החדר.
מר הרפפט אייד אותם אחד אחרי השני. הוא התכוון לצאת מן החדר אך
נזכר שהייתה בו גם מלאכית. הוא הפעיל את גלאי ההילות שלו ואיתר
זוהר מפינת החדר. הוא התקרב את פסל הזהב השמן ובשתי זרועותיו
תלש אותו ממקומו וזרק אותו על הקיר הרחוק. הוא הסתכל היטב
במלאכית היפיפייה שהתכרבלה מפוחדת בפינת החדר. הוא זיהה אותה.
זו הייתה אנג'ליקה ברקהארט.
"בבקשה אל תפגע בי!" היא התחננה.
"שתקי, חלאת גן עדן שכמותך!" אמר לה מר הרפפט, עוטה כולו שריון
אדום מטאלי. מן השריון יצאו דוקרנים ולהבים שונים. מר הרפפט
עטה קסדה בעלת שיפועים חדים שהיו בה רק שני חריצים, כנראה
לעיניים ועל כן אנג'ליקה לא זיהתה אותו. על זרועו הימנית של
היצור המשוריין היה מורכב קנה מוזר למראה.
"לא עשיתי שום דבר רע!" התחננה אנג'ליקה, עושה תנועות עדינות
ונוגות בידיה, הילתה הבהיקה.
"זה מה שכולכם אומרים, בוגדים ארורים! חטאת ועכשיו תשלמי!"
"אבל אני מלאכית טהורה וחפה מפשע."
"שקרנית! אל תנסי לעבוד עליי!" צרח מר הרפפט  "קבלי את גזר
דינך בהכנעה" אמר בקול חלול וחסר רגש.
"ללללאאאאאאא!" צרחה אנג'ליקה ברקהארט בפחד.
"אני מכשיל אותך בפיזיקה" אמר הייצור המשוריין בפסקנות ואז עזב
את החדר, ידו הימנית רועדת וקמוצה.





אנג'ליקה ברקהארט לבשה מכנסי ג'ינס כהות וצמודות וסוודר כהה
באותו צבע. היא ישבה לה על כורסה בחדר החקירות למלאכיות
שבאגף-החקירות של המשמר-המלאכי.
"תראה, אדוני הקצין" אמרה "אין לי ספק שהרוצח בשריון שאתם
מחפשים הוא המרצה שלי לפיזיקה, מר הרפפט."
"על סמך מה את אומרת את זה?" חקר הקצין המלאך.
"ברור שהוא משוגע עליי" אמרה אנג'ליקה.
"אף בן תמותה אינו יכול לעמוד בקסמיך, יפייפיונת." החמיא הקצין
החוקר לאנג'ליקה.
"תודה" אמרה אנג'ליקה בביישנות, סומק קל עלה על לחיה.
"בכל מקרה, אנא המשיכי" הרצין הקצין החוקר.
"אוקי. מר הרפפט מאוהב בי. זה ברור. ובגלל שאני לא שמה פס
עליו, הוא מאוד כועס ומתוסכל. אבל הוא לא יכול לפגוע בי, כי
הוא אוהב אותי, לכן הוא גם חס על חיי במוזיאון בשעה שטבח את
השאר. כדי להוציא את התסכול והכעס שלו הוא יוצא להרוג מלאכים -
כי הוא מאשים אותם בסירוב שלי."
"דברי חוכמה את מדברת" החמיא לה הקצין החוקר.
אנג'ליקה ברקהארט הייתה מאוד קרובה לאמת. אך היא שכחה או לא
ידעה משהו אחד. מר הרפפט היה גם פעיל במחתרת לשחרור האנושות,
המלש"א. הוא היה אידיאליסט ומהפכן. הוא דגל בכך שיש שלשחרר את
האנושות משלטון המלאכים המושחת שמשמעבד אותם ולהעניש את
המלאכים החוטאים. כמובן, שכל הכעס והתסכול שנאגרו אצלו בגלל
אנג'ליקה גרמו לו לבחור בדרך של הטרור והחיסולים.
"יש לך ראיה יותר ספציפית חוץ מהתיאוריה שלך?" הוסיף אח"כ
הקצין החוקר.
"כן" ענתה אנג'ליקה ברוך "הוא אמר לי שאני עומדת להיענש, חשבתי
שהוא יאייד אותי כמו את כל השאר, אבל אז הוא אמר 'אני מכשיל
אותך בפיזיקה' ויש רק מישהו אחד שיכול להכשיל אותי בפיזיקה: מר
הרפפט."
"תודה רבה לך, אנג'ליקה הענוגה." אמר הקצין החוקר וקם ממקומו
"את חופשייה ללכת. היי בטוחה שאנחנו כבר נטפל בו."





"בוקר טוב תלמידים" נכנס מר הרפפט לכיתה כשתיקו המרופט בידו.
"בוקר טוב המרצה" ענתה הכיתה. אנג'ליקה ברקהארט חייכה את החיוך
המלאכי ביותר שלה.
"מדוע את שמחה כל כך היום, אנג'ליקה?" שאל מר הרפפט בעליצות.
אנג'ליקה הרכינה את ראשו בעדינות ונקשה באצבעותיה. שלושה
מלאכים נכנסו לחדר באקדחים שלופים. הם החלו לירות במר הרפפט עד
שרוקנו את כל המחסניות  שלהם.
מר הרפפט שכב על הרצפה מת וחסר רוח חיים, הדם ניגר מכל גופו.
אנג'ליקה קמה ממקומה ורכנה ליד הגופה. היא תפסה בעדינות את
ראשו בידיה הענוגות ונשקה בחושניות על שפתיו.
"עכשיו אתה מבין למה חייכתי" אמרה אנג'ליקה בארסיות ונתנה
לראשו ליפול על הקרקע הקרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טוב למות בעד
ארצינו



הציוני


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/3/02 3:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צחי אבנור

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה