"... העניין הוא שזה התחיל משהוא היה ילד קטן..." אמא שלו
כרגיל דיברה בשמו ולא נתנה לו להשחיל הברה.
הוא לא האמין לדבר אחד שהיא אמרה. תמיד היא הייתה משנה את כל
הפרצוף שלה ואת כל היחס שלה כלפיו בחברת זרים או סתם בחברת
אנשים שהוא לא מכיר. והאישה הזאת שיושבת מולו ומולה, הייתה זרה
עבורו. סתם פסיכית.
הוא לא האמין שהיא תוכל לעזור, הוא לא האמין שאמו בכלל דוברת
אמת. הרי הכל בדיה מפיה, כל עוד יושבת היא מול אנשים אחרים,
ולא מולו, לא דוברת אמת.
כל החיים שלו הוא זוכר אותה כאדם דו פרצופי. אבא כבר לא היה
לו, הוא נפטר כשהיה בן 14, וכעת לאחר שעברו 7 שנים מאז, אימו
מתעקשת לקחת אותו לאיזו פסיכולוגית כדי לראות מה אפשר לעשות עם
כל תחושות החרדה שלו ואי היכולת שלו להירדם בלילה ולישון כמו
שצריך.
אבל זה שטויות. לא סתם שטויות - שטויות גמורות. אמא שלו היא
האדם הכי דו כיווני שהוא מכיר, היא מעולם לא דיברה אליו מגובה
העיניים, תמיד ניסתה להתנשא מעליו, לא כמו אמא אמיתית, שאולי
תנסה לדבר עם הבן שלה בגובה העיניים שלו, להסביר לו מה נראה לה
שלא בסדר אצלו.
והכל היה בסדר אצלו. אז מה אם הוא לקח את המוות של אביו בצורה
קצת קשה? כל אדם שמאבד קרוב אליו מגיב בצורה זו או אחרת, ומאחר
והוא היה קרוב לאביו, והוא נפטר בדיוק בתקופה בה היה צריך אותו
לרוב, בגיל ההתבגרות שלו, אז הוא לקח את זה די קשה.
אבל לא צריך להגזים.
והיא תמיד מגזימה, אמא שלו. בכל דבר. היא גורמת לכל זבוב
להיראות כמו איזה פיל מפלצתי. ואפשר לחשוב מה בסך הכל קרה, אז
הוא לא יכול להירדם קצת, במיוחד כשזה מגיע קרוב ליום השנה
לפטירת אביו.
בבית, אמא שלו מפנקת אותו כאילו היה ילד קטן, והוא, ילד גדול
בן 21, רוצה ללכת לצבא בלי יותר מדי בעיות, והיא - אישה מבוגרת
מציקה לו באומרה:
"תשתה לפני שאתה יוצא, ותאכל"
"את שוב מתחילה, אני לא ילד קטן" הוא התעצבן ועזב את הבית
בטריקה.
כמה אפשר לדאוג? היא לא יכולה קצת לתת לו מרחב מחייה? אפילו
מנעול בחדר לא היה לו, כי היא פחדה שמא הוא ייתקע שם או משהו
כזה. וזה כל כך מביך... אפילו חברה רצינית עוד לא הייתה לו,
והכל בגלל האמא הזאת שלא יכולה קצת להרפות, להפסיק לדאוג. היא
מגינה עליו כאילו היה בן חמש לכל היותר.
הוא מגיע לתחנת האוטובוס ולוקח את האוטובוס לכיוון הבסיס הצבאי
שלו.
הפלאפון מצלצל. הוא שומע אותה מעבר לקו.
"אולי תקנה לעצמך איזה כריך בדרך לבסיס?"
שוב היא מתחילה בדאגות המעצבנות שלה. הוא רצה להיפטר ממנה כמה
שיותר מהר ושיקר. "טוב, אמא, ביי".
האוטובוס החל בנסיעה הארוכה לכיוון חיפה ושם הגיע לבסיס.
הוא ירד והחל ללכת לצידי הכביש, נושא את כל הקיטבג על גבו,
ומשתדל ללכת ישר ככל האפשר.
המפקד שלו החליט שהיום, בגלל שעוד שלושה ימים זה יום השנה של
אביו, אז הוא צריך ללכת לקבר, ולכן הוא לא חייב לשרת ולהישאר
שבת.
"אני רוצה" הוא אמר למפקד שלו.
"אתה לא יכול. אתה צריך לכבד את היום הזה שהוא לזכר אביך"
המפקד החל באותו נאום כמו בכל שנה ביום זה.
"אני לא רוצה לצאת מהבסיס, נסעתי לפה שעתיים והנה אני, אז אני
משרת היום וגם מחר. ממילא השנה אני משתחרר"
הוא החל בהליכה לכיוון חדר האוכל הצבאי, וישב עם חבריו.
כמה אפשר לדאוג? גם המפקד עכשיו? הצבא לא אמור להיות דיקטטורה
אחת גדולה? אז מה זה היה לעזאזל. ההרהורים החלו חוזרים ונשנים
במוחו.
בוודאי אימו התקשרה למפקד ואמרה לו את זה, כמו בכל שנה.
הוא כבר לא יכול היה לסבול את כל העניין.
השבוע בבסיס עבר, וכל האימונים המתישים הביאו אותו ליום שישי
בצהרים, כשחזר הביתה, ופשוט התרסק על המיטה, כבכל פעם שחוזר
משבוע אימונים.
"הכל בסדר?"
אימו הייתה הדבר הראשון שראה ברגע שהתעורר.
"כן, הכל טוב. צאי מהחדר בבקשה אני רוצה לישון."
"אתה לא נראה טוב.."
היא שוב התחילה לדאוג.
"אני בסדר, תעזבי אותי, אני רק עייף קצת"
למה היא דואגת לו כל כך ? מה בסך הכל קרה? אז אביו מת, אבל די
לקחת את זה קשה.
זהו זה!
ההברקה הגיעה למוחו.
אמו לקחה את זה יותר קשה מאיך שהוא לקח את זה. והוא נותר היחיד
בחייה כעת, ולכן היא דואגת לו כל כך. אמו שבורה ממות אביו. אמו
הייתה רוצה שאביו יחזור.
ככה זה בדיוק מאז שאביו מת. |