זה התחיל באופן קצת מבלבל
הפרטים לא היו ברורים לו למרות שממש ניסה להיזכר איך זה בדיוק
קרה איך כל הסיפור הזה התחיל בדיוק... זה היה לפני כמה שעות...
סוף יום סוף שבוע... האמת... סוף של חרא של יום שממש התאים
לחרא של שבוע... בכלל בזמן האחרון לא היו לו יותר מדי רגעים
נוצצים עם העבודה החדשה והכל.

כבר כמה שבועות הוא היה קורע את עצמו בעבודה רק כדי לא להגיע
הביתה, והוא נשחק, ממש נשחק... נקודת האור היחידה בסיפור היתה
סופי השבוע, בכוונה היה נשאר ער אחרי העבודה עד מאוחר כדי
להכין את עצמו... להרגיל את עצמו להיות ער, בשעות שבהן זה
מגיע, להיות מוכן לדבר האמיתי, לחלק היחיד בשבוע שהייה באמת
בעל משמעות...

שוב כמו בכל שבוע, שישי שנמתח מרגע שטס החוצה אל הבית מהעבודה,
שבת שעבר ללא תנועה בסגפנות נזירית בלי לאכול בלי לזוז, שינה
של כמה שעות


ואז

ארבע בבוקר מתעורר ישר אל המקלחת... במראה מישהו,
שונה טיפה, אחר, ניכר עליו שחיכה לו כבר כמה שעות, בעיינים
אדומות בחיוך, מהנהנן לעברו בהבעה חברית  "מכיר אותך, דואג לך"
, מפנה את מבטו בלי להחזיר את אותה המחווה, קופץ להתקלח בלי
לבזבז יותר מדיי זמן, לצאת מהמקלחת להתגלח בזריזות... אפטר,
דיאודורנט, חולצה, צעיף, מעיל, שוט וודקה שוט אפסינט שוט ייגר
והחוצה...


עד כאן הוא זכר באופן דיי ברור... הוא הלך עד לסאבואי בכפור
הניו יורקי של ינואר קפא מקור עד שהרכבת הגיעה ובדיוק כשהתחיל
להתחמם קפץ שוב אל הקור ואז זמן הרבה מדיי זמן בקור מטורף דורך
בשלג מלוכלך בגשם חזק ומציק הצוואר שלו היה רטוב מהטיפות שעברו
את הצעיף... הוא רעד והמשיך ללכת הכי מהר שאפשר


בתוך החלל, זה, התחיל, הוא נזרק קפוא אל מחיאות כפיים שריקות
התלהבות המון אנשים צפופים מתרגשים שמחים, הוא הרגיש את כולם
זזים בהתרגשות מסביבו בכל מקום הוא לא הייה צריך יותר להחזיק
את עצמו, אפילו לא התאמץ לעמוד הם נשאו אותו בתוך הצפיפות הוא
היה חופשי נוגע בכולם כולם בו בלי גבולות בטירוף בעיניים שלהם
הייה משהו אחר כמו בשלו הן הכילו דבר אחר שונה בערה חד פעמית
חזקה חסרת גבולות, הוא עבר מנסה לראות את זה בכולם כמו שואף
אותם לתוכו מסוגל להרגיש כמו שהם מרגישים רק מלראות את הניצוץ
הזה, בשניות הקור נעלם הוא הפסיק לרעוד והתחיל להרגיש את
המוזיקה שהיתה בכל מקום הוא ידע שזה יגיע זה תמיד הגיע כור
אטומי פנימי שמתפוצץ לכל כיון, חיכה, הרגיש את זה מתגבר, נבנה,
ספר לאחור ... רק שהפעם היתה שם מישהי שהסתכלה עליו, ממש
הסתכלה עליו, והוא  הוא לא היה מיוחד הוא לא היה שונה הוא היה
לבוש הכי סתמי בעולם ורק נסחף והיא היא פשוט עמדה שם קרוב, ממש
קרוב, לא זזה בתוך מאות אנשים רוקדים פשוט עומדת מהופנטת
מסתכלת מחייכת אליו זמן המון זמן  הוא קלט שהוא מחייך הוא
הרגיש שהוא מחייך הוא לא ידע כלום חוץ מדבר אחד וזז אליה קרוב
כשקרב נצמדה אליו הוא לקח את השפתיים שלה פנימה מלטף אותן בשלו
הוא הרגיש אותן הלשון שלו לא יכלה להפסיק לטעום אותן להרגיש
אותן  ממשיך כשהוא טועם אותן חזק יותר הוא הרגיש את הדופק שלה
מתחזק את הנשימות שלה כשחיבק אותה כשנצמדה אליו היא התנתקה
ממנו והסתכלה עליו בעיניים ענקיות בהערצה ברעב הוא חשב על מה
שהיא חושבת הוא הרגיש מה שהיא הרגישה וחייך כמוה ברחבה לא
נשארו כמעט אנשים והוא לא הבין לאן ברח כל הזמן כשיצא איתה
החוצה לאחר צהריים קפוא הם לא דיברו רק הסתכלו אחד לשני
בעיניים כמעט נופלים לא יכולים לעזוב...היה לו טוב איתה כמו
שלא היה לו טוב כבר הרבה זמן אושר חזק הכל מסיביבו היה מבולבל
הוא לא היה צריך לדעת עליה כלום כי הוא ידע מי היא באמת, מה
היא מרגישה , אף פעם לא קרה לו שהכיר מישהי כל כך טוב מבלי
להגיד לה אפילו מילה אחת, אף פעם לא הרגיש... ככה... הוא נתן
לעצמו לטבוע בעיניים הענקיות שלה בשפתיים שלה עוד שנייה
אחת...
לקח אותה הביתה ונתן לה בראש