העוגה בתוך התנור הייתה מוכנה כבר לפני שעה, אבל אף אחד לא
הוציא אותה החוצה. גם לא האישה שטרחה לאפות אותה. מריה בכלל לא
הייתה במטבח.
היא לא הייתה אפילו בבית. היא לא הייתה בשום מקום שקרוב לבית
שלה.
בעצם, היא לא הייתה בשום מקום ספציפי.
היא הפכה לרוח.

אתם בטח תוהים, מה קרה לה בשעה הזאת שהעוגה חיכתה לה בתנור,
שהפך אותה לרוח. בסך הכל, היא הייתה אישה מאוד תמימה, עקרת בית
חביבה. לא אחת שטורחת לצאת הרבה מהבית. אישה מלאה ונשית, עם
עיניים שראו הרבה, שערה אסוף ברשת שיער.

למריה תמיד היה חשוב לסיים כל דבר שהיא עושה. הדבר היחיד שלא
יכלה לסיים, כי זה לא היה בשליטתה, זה את חייה עם אלפרדו, בעלה
שנהרג בתאונת עבודה שלוש שנים לפני כן.

לכן, היה זה מוזר בעיני חברותיה השכנות, שבאו לבקרה בשעת
צהריים מאוחרת יותר, שמריה אינה בתוך הבית ושיש עוגה שרופה
בתוך התנור, שנותר דלוק.

מה שקרה, שהפך את מריה לרוח, קרה כך:
ברגע שמריה הכניסה את העוגה לתנור, צלצל הפעמון בדלת. "אולי
זאת סנדריטה, בטח היא רוצה סוכר או להעביר לי איזו רכילות
טריה", חשבה לעצמה מריה בעודה מנגבת את הידיים שלה בסינר.
במקום סנדריטה, שעליה חשבה מריה, עמד עלם צעיר, לבוש בחליפה
מחוייטת ושחורה, עם מזוודה בידו. "בטח איש מכירות", אמרה לעצמה
מריה.

הפעם, לא היה למריה כוח להעיף את הבחור מסף ביתה, וגם לא רצון
להעיף אותו. הוא נראה עייף, טרוד ונדמה היה שהוא עומד להתעלף
מהחום באותו היום ומהחליפה שגרמה לו להזיע.
כשמריה פתחה לו את הדלת, הוא ניסה לחייך ולהראות נמרץ ומחוייך,
אבל זה לא מה שגרם למריה להזמין אותו פנימה.

"בוא, שב  על הספה. רוצה לשתות משהו? הנה, אני אפעיל לך את
המאוורר. אולי תחכה קצת, עוד מעט העוגה שהכנתי תהיה מוכנה",
שטפה מריה את הבחור במילים. הבחור רק הנהן בשמחה ובעייפות
משולבים. הוא הודה לה והתיישב.

"איך קוראים לך, בחור צעיר?", שאלה מריה את הבחור מהמטבח, תוך
כדי מזיגת מיץ התפוזים לתוך כוס גדולה.

"אלפרדו", הוא ענה לה. מריה קפאה לשניה במקומה, אבל הלכה אל
הסלון בטבעיות והגישה לו את הכוס.
מריה נתנה בבחור מבט נוסף, והתיישבה על הספה מולו. הבחור בכלל
לא הזכיר במראהו את אלפרדו שלה. אלפרדו שלה היה גבר חסון, מלא
מרץ, שמח. ואילו הבחור הזה שנכנס כרגע לביתה, היה רזה, כמעט
בלתי נראה ובלתי מורגש. היה לו עור מאוד לבן, מה שנראה מוזר
למריה, שהרי כל הבחורים שהכירה היו שחומי עור.

"אז, למה באת לבקר אותי?", מריה שאלה את אלפרדו. אלפרדו רק
חייך חיוך קטן, ולא הסתכל לכיוון שלה, כאילו הוא חשב על משהו
אחר.
מריה שאלה אותו שוב, כי חשבה שאולי הוא לא הבין אותה.

אלפרדו שתק, הסתכל למריה בתוך העיניים, ומריה רעדה מבפנים.
"הבית הזה מאוד גדול. רק את גרה כאן?", החזיר אלפרדו שאלה.
"כן... הילדים שלי כבר גדלו והתחתנו, ובעלי... הוא נהרג לפני
שלוש שנים". מריה השפילה את מבטה ומיקדה את מבטה במזוודה של
אלפרדו, שנחה על השולחן הנמוך, בינה ולבינו.

"את מתגעגעת לבעלך?", שאל אלפרדו.
"בטח. מה לא הייתי עושה בשביל להיות אתו עכשיו..."
"היית מוכנה למות בשביל להיות אתו שוב?", אלפרדו הסתכל על
מריה, בוחן כל תזוזה שלה, כל רעידה קטנה.
מריה הביטה בבחור הצעיר הזה שנכנס לביתה ולחייה, בחור שיש לו
חוצפה לשאול שאלות שהן לא עניינו.
"אתה יודע, אתה שואל המון שאלות, ואתה לא ענית לי על שאלה
פשוטה- מה אתה עושה כאן?"...
"באתי להציע לך הצעה שלא תוכלי לסרב לה". מריה נשענה אחורה
לתוך הכורסא, כמו נרגעה מהמתח שגרם לה מקודם להקשיב לבחור. היא
בטח חשבה שהוא אכן, כמו שחשדה מקודם, איש מכירות.

אלפרדו פתח במהירות את מזוודתו, והוציא ממנה חרב ארוכה וזוהרת,
כמו החרבות שתוארו בסיפורים ששמעה מריה בילדותה. מריה הביטה
בחרב בהנאה גלויה, אבל אמרה לאלפרדו:
"עד כמה שהחרב הזאת באמת מקסימה, אין לי צורך בחרב כזאת..."

אלפרדו חייך אל מריה, עמד עם החרב מול מריה, הניף אותה באוויר
ואמר למריה: "את עוד תודי לי".
במכה אחת כרת למריה את הראש, אבל מריה נעלמה. לא היו סימני דם,
ולא היה ראש כרות עם רשת על השיער.
משסיים את מלאכתו, אלפרדו החזיר בזהירות את החרב בחזרה
למזוודה, ויצא מביתה של מריה, עם חיוך מלא סיפוק.

מריה ואלפרדו חזרו להיות ביחד, והעוגה בינתיים נשרפה.