איך עושים לנו את זה מבלי להרגיש. לאט לאט אנו מקריבים הכל על
מזבח הפירסום. אתם יודעים שישנם אנשים שיושבים מול סקרים
ודוחות וחושבים מה עוד לא עשינו? מאיזה משפט לא מצצו ממנו את
התוכן ואיזה שיר עדיין לא עיוותנו? ומה שהכי כואב על איזה פינה
נחמדה בלב עדיין לא דרכנו?
במשך כל חיי הייתי מסוגל לזמזם ולשיר על הפרה (הנחמדת) של דוד
משה. ולהגיע לחלק הכייפי של השיר ולצעוק אותו ממעמקי גרוני
"איה איה או" ופתאום באמצע ליל סתיו החלו לחלחל בראשנו מספר
פעמים ביום מילים אחרות ללחן הנושן (ממש שערוריה. מחקו את הפרה
(הנחמדת) והפכו אותה ללא יותר מבטטה!!!
מה קורה פה תקעו אותי בלי האיה איה או. את כל המיץ של הכייף
הוציאו לי מהשיר ובשביל מה? בשביל בטטה??? חליק!!!
שיווק חומרני שבא על חשבונו של הזכרונות הקטנים שליוו אותנו
בחיינו הנטולי כאבים ופוליטיקה מאוסים. זכרונות של רופא ואחות
וטעם של גוש חול בפה. השמורים אצלנו בראש במין חדרון קטן
וחמים. שממנו הדרך לגן ילדים היא במרחק פסיעה אחת.

אז  what next