נסיון אמיתי.
אדם יוצא בלילה מפתח חדרו, צועד במעלה המדרגות אל הדלת שמובילה
אל החוץ
זרוע-כוכבים אפורים. עוצר ומקשיב לרחשי יצורים דורכים ומכופפים
גבעולי
עשב, ופונה לכיוון השני שם עץ רחב ניצב על גבעה קטנה של חול.
חבריו ישנים כבר כולם העולם האנושי עומד ממרוצתו והכדור
האליפטי-עגלגל
מאט את סיבובו בדקות שחוברות יחדיו בלי שעון שיקרא להן בשם.
אדם נוגע
בגזע עבה של עץ, קליפה דקה נכנעת למגעו ומתקלפת לתוך ידו, הוא
פותח את
פיו באורח לא מודע לחלוטין מניח לאוויר שאגר ימים רבים בתוכו
לצאת החוצה
אל אוויר הלילה.
והאוויר חם, מתערבל לכדי אדים לבנבנים שמתקבצים יחדיו מנסים
לחפש את
מקומם בארץ החדשה רחבת-הידיים אליה נפלטו, מתפוגגים לפני
שהצליחו להבין
דבר, והאיש שר.
הקול שיוצא אינו שלו, גם לא יודע לגמרי מהיכן הגיע להתגורר
בתוכו, אבל
העץ יודע ומתכופף באיטיות בצורה בלתי-מורגשת לאיש, אל תוך כף
ידו
המלטפת אל תוך השיר שהולך ומתעצב בלי מילים והאדים החמים
שמתערבבים בקור
המקפיא.
העץ יודע, כי חי אלפי שנים בלי מילה והוא מכיר את האורחים
שלנים בתוך
ליבותיהם וגופם של החומרים הנעים בזרם החלקיקים של הזמן, והוא
ישיר איתו
בשעה שהאיש יעצום את עיניו ויניח לזרמים שבתוכו לשטוף החוצה
ללא מעצור,
בפעם הראשונה, בפעם היחידה באמת
והלילה ישתחרר לשעה קצרה מנוקשותו הקפואה, חשיכתו תסמיק מעט
ותינוקות יחייכו בעריסותיהם ויוסיפו לישון, ומעבר לזה... אין
בי מילים
לתאר מה שרק העץ יודע. |
