קיבינימט, זה שורף בטירוף!

"נו איתי, מה אתה מתכנן לעשות בשבת בערב?"

אני נחנק ומנסה לענות על השאלה אך חוץ משיעולים בהולים ושאיבת
חמצן מהול בגז, אני לא מצליח להגות יותר מהברות בסיסיות וגם זה
לא בצורה המובנת ביותר..

"מה? איזה תוכניות יש לך?"

מדהים לגלות כמה בן אדם מוכן לוותר על השנינויות ועל משפטי
הפתיחה למדריכה היפיפיה שלו כשהריאות והעיניים שלו מלאות בגז
מדמיע..
"בי.. הבי.. תה!. ב-תה!.. ה!!"

"לא הבנתי, מה אמרת?"

אני נשנק שוב ומנסה לפקוח עיניים צורבות, מחכה להפוגה
מהשיעולים בכדי שאוכל להשחיל מילה.. והעיקר אני רציתי להגיד לה
בנונשלנטיות: "תוכניות?! להגיע לכרמיאל לאיזו ארוחת ערב
רומנטית עם איזו מדריכה.."
ברגע זה אני אפילו לא מצליח לייבב כמו שצריך!

"נו," היא חצי מתחננת חצי מדרבנת "תענה ותוכל לצאת לרוח"

"כ.. מק.. ס.." אלוהים, הרוח שבחוץ תרגיש כל כך טוב כשאצא..

"מה?"

"סס.. מק!"

"מילה אחת וזהו איתי!!"

"ס' עאמק!!!" אני צורח ורץ החוצה, אל הרוח הנכספת!..

וכמובן, ברגע שאני מגיח מהפתח, עם החליפת מגן הכבדה והמסיכה
ביד- אין רוח!
לכל הרוחות, איפה הרוח?! הייתי צוחק על מרפי שמנסה שוב את
החוקים שלו עלי אם לא הייתי חנוק כולי מהגז.
"רוץ איתי! זה יעזור" צועק אלי אחד מהמילואימניקים שעבר כבר את
הסיוט הזה.
ואני, עם כל השפשפת והפטורים- אני רץ.. רץ כמו שמעולם לא רצתי,
מנסה בכוח להרגיל את הריאות לחמצן שוב ולפתות את הרוח לעיניי.

לאט לאט, אני מאט ושומע שמלבד ההתנשמויות הכבדות שלי יש עוד
מישהו שרץ ומתנשם לצידי.
"למה? למה הייתי מוכרח להתנדב לאב"כ? מה רע בלשמור בעזה?"
דיסנצ'יק עקף אותי בריצה והמשיך דרך הש.ג עד לאלוהים יודע לאן,
ממשיך לצעוק שאלות ולשפשף את עיניו..
התחלתי לצחוק והנשימה הסדירה עצמה תוך כך.

אריאל דיסנצ'יק היה איתי בטירונות ובקורס מד"נים בגדנ"ע וזה רק
מזל שהוא נתקע איתי גם במילואים. דיסנצ'יק נפצע במהלך הטרונות
שלנו לפני שלוש וחצי שנים מספסל שבור וקרע את גיד המיניסקוס
בברך, מאז הוא צולע..
המם.. לפחות הוא נהג לצלוע, שנראה שעכשיו הוא מצליח להשאיר אבק
לקרל לואיס..
החלטתי לחזור לעמדת ההמתנה למרות העיניים שעדיין צרבו מהגז,
נלחמתי בדחף לשפשף אותם- הדבר האחרון שאני צריך זה את הגז עמוק
יותר בתוך העין.
הלכתי לאיטי, מנסה להינות מהרוח הקלושה שהחלה להופיע, איך
המדריכות מצליחות לעשות את זה כל חודש?!
השקט וההליכה האיטית הקלו על הצריבה והצלחתי להתרכז גם בדברים
אחרים מלבד הצריבה. מרחוק ראיתי שרוב המילואימניקים כבר עברו
את מסכת העינויים הזו.
בתור המילואימניקים הצעירים ביותר רק לי ולדיסנצ'יק זו היתה
הפעם הראשונה בתוך חדר הגז, ואני חושב שאכן סבלנו שם יותר
מכולם..

"55! איפה לעזאזל אני מוצא פה טופס 55?!"

או, הנה דיסנצ'יק חוזר..
אני מחכה לו והוא מצטרף אלי, דומע, להמשך הדרך.
אני מציץ אליו דרך עיניים חרוכות בחיוך: "נו, היה כיף?"
הוא משיב לי מבט מרוגז "אל תתחיל איתי.."
"אל תגיד לי שלא נהנית מזה" אני מתגרה בו "ראיתי איך רצת
בהתלהבות אחרי שיצאת מהחדר גזים"

"איתי, אני מאחל לך שהחתונה שלך תהיה בחדר גזים המזורגג הזה!
נהנתי..המפ..טמבל."

"להיות בחדר הזה עוד פעם?! גבר, לא נראה לי שאני אתקרב יותר
לגז מדמיע גם אם זה יעלה לי בחיי!" אני משיב לו בצחוק ומשפשף
את  עיניי.

לעזאזל!!!