באמצע העלטה, ניצוץ.
שביב רענן מצית להבה נושנה,
שקרבה אט אט אל קצה סיגריה.
שאיפה איתנה ממקור חולי,
הופך קצה חום לכתום מהבהב.
חלקיקי בערה נשאפים אל קרב,
מאיימים לדומם לב שלא פעם דיו.
יד איתנה ובוטחת הציתה אש,
יד שרועדת כעלה נידף בתוכה.
ידיים שצמאות לחיבוק מחייה נפש,
קוטלות עתה בשיטתיות נפש צמאה.
ידיים שיצרו מילים אוהבות,
מאיימות להכחיד מקור אהבה.
כמה כוח יש בידיים האלה, ליצור, להשמיד,
כמה כוח יש בהן לגרום אושר,
וכמה צער הן גרמו, סתם כך, מעצמן.
הידיים שכמהות להקיף את מותנייך,
מוזגות עתה רעל לכוס מעוצבת.
הידיים שטרם חשו את עור פנייך,
מפרידות טבליות מנייר פלסטי כסוף.
הידיים שרצו, הו, כמה הן רצו,
רק להיות שלך לנצח.
הידיים האלה כבר לא זזות. |