7.11.00
אחת לפנות בוקר.

הסתכלתי על תמונות שלנו ושמחתי לגלות בפעם המי יודע כמה את
החיוך שלך. זה שגורם לי לי לרחף קלות. אני יודע שאני פלצן, אני
יודע שאני נודניק, אבל אני חושב עלייך הרבה. יש לי את החשק האז
להתקשר אלייך אבל קצת מאוחר, מאוחר מידי.

אולי יבוא יום ותשמחי להרים את הטלפון אפילו בשעה כזו , לו רק
כדי לשמוע את קולי.


18.11.2000

אני בן 21 וההרגשה היא אותה הרגשה. ביליתי איתך את יום הולדתי
ושמחתי כל כך, קנית לי ארנק קטן וחמוד- קצת שונה ממה שאני רגיל
אליו - אבל אני אתרגל. את אומרת שאני משועמם שאני מתקשר
אלייך.אבל אני לא. אני פשוט לא מפסיק לחשוב עלייך. סיפרתי לך
עליה ואת סיפרת לי עליו. את כל כך ביישנית שזה מדהים.

??.??.2000

איפשהו בהמשך עשיתי את הטעות ואמרתי לך איך אני מרגיש.
זה לא אבד. חשבתי שתוכלי להתמודד עם האמת מסתבר שטעיתי. לא
רציתי להונות אותך. לא יכולתי. המצפון שלי קרא תיגר על
ההגיון.




ספטמבר 2001

התקשרת.
פחדתי לענות.
לא ידעתי אז אם זה אותות או רעשים.
רציתי להסביר לך למה פישלתי. אבל המילים ברחו למדינה שבה אין
חוקים. רציתי להסביר לך  שהסיבה לכשלונותיי אינה העדר מידע,
אלא הבנה לא נכונה של מידע זמין. אבל לא יכולתי. פשוט קפאתי.

עניתי. ודיברנו. רצית קצת זמן לעצמך. לקחת. ושוב דיברנו. אבל
הפעם, ראינו את האור בקצה המנהרה. ראינו לאן מועדות פנינו.
אהבתי את מה שראיתי. אהבתי את האור שבקצה המנהרה. האור שגרם לי
לרצות לחיות שוב. להלחם על מה שקיים. אני עדיין אוהב אותך, רק
שהפעם אני אני אוהב אותך כמו את אחותי. וטוב לי עם זה. אני שמח
שאת שם בשבילי. אני יודע שאת תהי שם בשבילי שיכאב לי, שיהיה לי
קשה.  כי טובת לב היית , וטובת לב תשארי. אין עוד הרבה שכמותך,
ואני שמח שמצאת אותי.


נ.ב

את עדיין חייבת לי קרמבו. עם שוקו.