ישבנו מסביב למדורה. התחבקנו. אהבנו. ישבנו והבטנו באש הבוערת
מולנו. ישבנו עם חיוך על הפנים. שמחים כל כך מהחיים שלנו.
שמענו את הגלים מתנפצים על המזח הרחוק מאיתנו. ראינו את השמש
שוקעת שהייתה ממנו רחוקה כל כך. היינו מאושרים. היינו מכוסים
אם שמיחת פיקה שהוא הביא יחד איתו. והיה לנו אוהל קטן ושק שינה
אחד בתוכו מחכה שנבוא ונישן בתוכו. הכל היה טוב ומעולה.
השמש שקעה, החושך הגיע ושנינו יחד מחובקים. אוהבים.

ואז היא הגיעה. הילדה היפה. הכי יפה. ממש יפה. כולם אהבו אותה.
כולם רצו אותה. והיא, היא דווקא רצתה אותו. כי הוא היה תפוס.
זה ריגש אותה. נתן לה עבודה. איך להשיג את מבוקשה.
והיא הצליחה, היא הצליחה לקחת אותו מידי. בתוך שניה.
היא רק סימנה לו והוא ישר בא.
ולא כעסתי עליו, בכלל שלא. היא הייתה יפה. גם אני הייתי הולכת
אליה.
אבל הוא, הוא אהב אותה. אהבת אמת. כמו שאהב אותי בהתחלה. הוא
קנה לה פרחים,נתן לה מתנות, שלח לה מכתבים. כמו שלי הוא עשה,
כשעוד אהב אותי.
ואותי, אותי הוא זרק. כמו שאיריות של דג שנאכל. הוא זרק אותי
לפח. זרק אותי כאילו אף פעם לא אהב אותי. אבל לא כעסתי עליו.
כי אותה הוא אהב. ועשה כמבוקשה.

וכשיום אחד טיילתי בים אם החבר החדש שלי, ראיתי אותו, יחד
איתה. מחובקים מסתכלים על השקיעה. אם מדורה קטנה. ואוהל, ושק
שינה שמחכה שיכנסו עליו וישנו בתוכו.
וזה כאב, כאב אמיתי.
חשבתי שזה היה רק שלי ושלו. ושלא יתן את האהבה הזאת לאף אחת
אחרת.
אבל אני לא כועסת עליו. היא הייתה יפה, והוא אהב אותה. כמו
שאהב אותי.