והיום זה הופיע שוב,
הבדידות האינסופית.
כמו קילומטרים של שלג צח,
שמחכים למישהו שיבוא, יפסע, ישאיר חותמו.
ישאיר אהבתו,
ישאיר שנאתו.
רק רציתי שיבוא,
שרק יאמר מילה,
מילה שתאהב,
מילה שתשנא,
שתשאיר חותם.
תשאיר אותי, עם משהו חם,
חם יותר מאותו שלג צח,
שמקפיא את נשמתי, את גופי,
עד אובדן השפיות.
השפיות, אותה שפיות
שכל בוקר קריר ונקי-
עוזרת לי להתמודד עם עצמי,
באותה תמימות, אותה נשמה טהורה-
שתמיד את השלג, משאירה כל כך צח, כל כך מושלם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.