היום כשקמתי בבוקר ראיתי פיגוע..
בחדשות זאת אומרת..
ראיתי את הניידות ואת השוטרים ואת האזרחים העוברים ושבים,
סקרנים, מודאגים.. בוכים
ראיתי תמונות של אותם ברי מזל שנכחו באירוע ושרדו שמעתי את
ההיסטריה בקולם.
ראיתי קירות אדומים, ספק מדם ספק תפאורה, כבר אי אפשר לדעת..
ראיתי חלונות מנופצים, שולחנות הפוכים, רחוב שלם קצת מעוות
מסתיר את עצמו בחשכת הלילה המבורכת.
ברקע קולות פוליטיקאים כל אחד מודאג לא מודאג מציע דרך לא דרך
להפסיק את המשבר, דרך החוצה מהגיהינום..
מבט חטוף אל השעון והבנתי שאני מאחר.. מהר מהר התלבשתי, נישקתי
את אמא לשלום ויצאתי החוצה
מהבית החם..


ובחוץ, להפתעתי המוחלטת, היה יום יפה, יפה מאוד אפשר אפילו
לומר, השמיים היו תכולים, מזג האוויר היה בסדר גמור, הציפורים
אפילו חייכו..
בעודי פוסע ברחוב מביט על פרצופים חצי מוכרים חשבתי לעצמי
שהייאוש אינו כל כך נורא, שאנחנו בכל זאת לא בגיהינום, הרי
הסיכוי שמחבל מתאבד יתפוצץ בקרבתי נמוך יותר מהסיכוי שלי
להיפגע בתאונת דרכים..
נכון, יש מקום לדאגה ונכון כל מות שמתרחש במדינה, ובמיוחד
כתוצאה מפיגוע, הוא טרגדיה, אבל עדיין הדרך מפה לגיהינום רחוקה
מאוד..


כמעט לא שמתי לב כשנשמעו היריות, פשוט מצאתי את עצמי נופל
לרצפה, לא מרגיש כלום, עדיין באותה מחשבה חמימה שהלכה והתחלפה
במחשבה אחרת, מחשבה נוראה..
הכאב לפתע פגע בי כמו הכשה של נחש, ניסיתי לזוז אך הייתי
משותק. המדרכה, שהייתה מורכבת מפסיפס של לבנים בצבעים שונים,
הפכה לפתע לחדגונית, אדומה כהה, ואני עליה, בראיה מעורפלת
עדיין לא מבין שזהו דמי שלי, עדיין לא מבין בדיוק מה קורה.
הרעש המחריד לפתע חלחל לתודעתי, בום ואחר כך עוד אחד ועוד אחד,
בקצב ממש מהיר.. מישהו יורה!
ירו בי!! באחרים!..
שמעתי כמה יריות נוספות מכיוון אחר.. כנראה שמישהו ירה גם בו,
או שאולי הוא פספס ופגע באזרח, או שאולי המחבל..
לפתע המחשבה נפסקה, נחתכה.. הכל הפך שחור..


הדבר הבא שאני זוכר היה את השער הבוער, מאחוריו ראיתי נהרות של
לבה ויצורים מזוויעים..
יצור שכזה ישב מולי, מאחורי דלפק, מחזיק בידיו המטונפות ספר
גדול.. כשראה שתשומת ליבי נתונה אליו החל להקריא לי את רשימת
חטאי..
בפה פעור עמדתי שם והקשבתי לקול המעוות שלו מקריא כל חטא וחטא
שאי פעם ביצעתי..
בסופו של דבר הוא סגר את הספר וציווה עליי לעבור את השער..
בעוברי דרכו, נכוה מעט מהלהבות יכולתי לשמוע אותו צועק לי..
"כנראה שהדרך לא הייתה עד כדי כך רחוקה..."