עמדתי עירומה מול המראה, מנסה להחזיק את מעי עמוק בפנים,
ומדדתי חצאית חומה שחשבתי שהיא שחורה וגיליתי שהיא חומה רק
לאחר השוואה עם הנעליים שלי, שגם ככה לא היו מאוד שחורות.
אפשר לומר שהצבע היה קרוב מספיק בשבילי, אז יצאתי חצי מרוצה
מהבית.
כשהגעתי לבית הספר איתן הסתכל עלי נורא עקום, ולא יכולתי לדעת
כל כך למה, כי בכלל בכל התקופה האחרונה התעללתי בו קשות מבחינה
מנטלית. חשבתי לגשת אליו, אבל הצלצול הכריח אותי להיכנס מאובנת
לשיעור אזרחות. כמובן, שבכל יום אחר הייתי שמחה להחליף את
שיעור אזרחות בשעות רבות של עינויים סיניים, אבל לנסות להתנצל
בפני איתן נראה לי הרבה יותר גרוע.
השיעור נגרר בעצלתיים וניסיתי לא לחלום על הסיגריה של הבוקר
שעוד לא עישנתי, או על בקבוק הקולה שיש לי בתיק, שמתחמם לאיטו.
כשהצלצול סוף סוף עשה גיחה קצרה לאוזניי, הבנתי שאולי עדיף היה
להישאר במיטה היום.
יצאתי החוצה, ונתקלתי בחצאית שלי, ומעדתי קצת, נופלת ישר לתוך
זרועות שבאמת אפשר לקרוא להם חסונות, שהיו במקרה של אסף. הוא
חייך ועזר לי לקום, חייכתי חזרה. אני ואסף לא מדברים כל כך
הרבה, אנחנו בעיקר יושבים ושותקים, ופה ושם מדליקים סיגריה או
לוגמים מבירה. לי ולאסף אין מה לומר אחד לשני. היתה תקופה
שמרוב תסכול על כך שאנחנו לא מדברים, כי אני אדם שמעדיף לדבר,
פשוט שכבנו. ככה כל היום. היינו נפגשים בשישי בצהרים אחרי
הלימודים, שותקים עשר דקות, ומאז עד שבת בחצות היינו מזדיינים
ושותים בירה. עכשיו אנחנו לא מזדיינים. אני לא בטוחה איך זה
קרה, אני חושבת שהתחלנו לדבר, ואז הסקס מת, וחזרנו לשתיקה.
זה בערך כמו זוגות נשואים. בהתחלה יש המון סקס, ואז יש גם המון
דיבורים, ומכאן מגיעה החתונה. אחר כך מנסים לשמור על אותה כמות
סקס, אבל הדיבורים דפקו את זה, ומאבדים עניין, וישנים במיטות
נפרדות כמו ההורים של אסף, או מתגרשים כמו ההורים שלי. הרי
שהכל קשור לסקס.
אז אני ואסף ירדנו למטה, כשידו, באופן תמוה, מקיפה את מותניי
בעדינות מפתיעה. התיישבנו על הספסל, הוא הצית לי את הסיגריה עם
אותו חיוך חושף ניבים שיש לו כשהוא עומד לומר משהו ולהרוס לי
את האוטופיה המינית שיש בינינו.
"יש לי משהו לומר לך." מה אני אגיד לך, אני מגדת עתידות. אני
חושבת שאני צריכה להתחיל לגבות על זה כסף מעצמי. המשכתי לשתוק
ולחשוב מחשבות ארסיות, בניסיון נואש לגרש אותו ממני בעדינות.
"אני חושב שאנחנו צריכים לבחון את היחסים שלנו מחדש." הוא
המשיך. סבבה. תבחן אותם, ותראה אם הם יענו לך נכון, בזמן שאני
אלך להכין לי קפה בחדר המורים. לא ידעתי בדיוק מה הוא רוצה
ממני, שילך להזדיין, ושוב הצלצול גאל אותי, אם כי לא לגמרי.
במדרגות ראיתי את איתן שוב, הולך מחובק עם פוסטמה עצבנית
ששונאת אותי מאוד. עקרונית, אני די מבינה אותה. אבל מה איתן
עושה איתה? תהיתי. איתן חייך חיוך זדוני והפוסטמה הסתובבה אלי
לגמרי נפוחה מעצמה, והוציאה לי לשון. בוגרת.
החלטתי שהיום זה יום ממש מסריח, ורציתי להבריז, אבל ממש בחוץ
תפסה אותי היועצת וביקשה לשוחח איתי, בטון הפדגוגי המזויין
שלה. אמרתי בסדר, כי אם הייתי מסרבת לה סביר להניח שהיו קורים
לי דברים גרועים יותר, ועדיף שיחה עם היועצת הדפוקה מאשר שיעור
מתמטיקה כפול, תהנהנו אם אתם מסכימים איתי.
היא רצתה לדעת למה לא הגעתי לבית הספר בשבוע האחרון, ואמרתי לה
שהייתי חולה, כשהיא שאלה במה, אמרתי לה שבנפש. מה לעשות, באמת
הייתי מעורערת אחרי כל הסיפור המזויין הזה. היא כהרגלה לא
הבינה על מה אני מדברת ונתנה לי אישור לא להיכנס לכיתה לשעה
הקרובה, אז ירדתי לעשן בקפיטריה ולקנות לי שוקולד, ומי אם לא
איתן בכבודו ובעצמו יושב לו שם עם תחת על כיסא ורגל על השולחן
ונראה כמו המורה לצרפתית... זו תמונה מפחידה למדי, בדיעבד.
התיישבתי לידו. הוא הישיר מבט ישר לתוך עיני, ולא יכולתי לעמוד
בפניו בשום אופן. התקרבתי אליו וחיכיתי שהוא יעשה את הצעד שלו.
הוא חייך והתקרב. די עם החיוכים האלה, ממתי כולם כל כך
מאושרים? נישקתי אותו.
אחרי בערך עשר דקות שנראו כמו איזה נצח בנזונה, התנתקנו. הוא
לא חייך הפעם, לפחות ירד מהטריפ. עכשיו הוא רוצה 'לדבר על זה'.
למה, למה לגברים יש נטייה להרוס לי? אפילו פרוזאק לא יוציא את
ההורמונים שלי מהדיכאון עכשיו.
"הקטע שהיה בינינו בחודש שעבר, כבר הבנתי שאין לו שום משמעות
בעיניך, אני פשוט רוצה לדעת למה הרסת את מה שכן הלך טוב
בינינו." הוא אמר. לא ידעתי מה לענות לו. מה, שאני כן רוצה
אותו? שזה לא היה קטע חד פעמי? הוא צריך לדעת את זה טוב מאוד.
אבל אולי הציפיות שלי מוגזמות. לא עניתי לו, במקום זה נישקתי
אותו שוב. "אני מניח שזו התשובה שלך." הרכנתי ראש כאות הן. הוא
קם והלך ממני. התרגזתי והצתתי סיגריה, ותוך כדי את השיער שלי.
אוף.