אני זוכר שהיה לו רצון עז לשים לכך קץ.
הוא כבר פשוט לא יכל לסבול יותר, אבל אם אתם שואלים אותי, הכל
היה תלוי בו. באמת הכל היה תלוי בו, לא בצחוק, היו תלויים בו
כמה מעילים ישנים, היה תלוי בו סוודר אחד קרוע, ואפילו היה
תלוי בו איזה איש אחד שכולם כבר שכחו. כן, הוא אכן היה ארון
ממש גדול, וגם היה לו שם. אני זוכר כשקניתי אותו... זה היה ממש
כיף. אח... היו זמנים... אני זוכר שהיינו אני וזאתי בתצוגה של
הארונות ואז אני הצבעתי עליו ואמרתי לה "תראי תראי! ארון!"
כן.. והיא ענתה לי "יופי מפגר! הכל פה זה ארונות!". היו
זמנים... ניגשתי אליו בזהירות ולא יכולתי להתאפק. זה כמו איך
אמרו חזלינ"ו "איזהו הגיבור השולט על יצרו", אבל אני אחד מאלו
שלא שולטים ביצרם, אז ככה בלי בושה פתחתי אותו בתצוגה, ליד כל
האנשים. וואי וואי, הוא היה מה-זה נבוך, לא להאמין... כולם ראו
לו את הבפנוכו מבלי דלתות שיסתירו לו את מערומיו... ראו עליו
שהוא מת לחזור ולהיות עץ באיזה יער בקנדה, אבל נסתרות הן דרכי
האל. ניגשתי אל המוכר, סתם איזה אחד לא רלוונטי, ואמרתי לו
שאני רוצה את הארון ההוא. "איזה ארון" הוא שאל, "היפה" עניתי
לו.
כן כן, היו לי רגשות מיוחדים לארון ההוא... חבל שעכשיו הכל
נהרס, הלך כאילו לא היה. עכשיו אני כל כך עצבני, יש בי כל כך
הרבה זעם וכעס, אני מסוגל להרוג מישהו. הכל בגלל זאתי, איך
קוראים אותה, שחשבה שהארון הזה דווקא לא משהו. "מה פתאום את
הארון הזה" היא אמרה לי הפוסטמה, "מאיפה יש לי מקום להכניס
ארון כזה גדול?". מה היא מבלבלת במוח, הרי אלוהים ברא אותה עם
אגן מתרחב, לא? יאללה גם כן זאתי... עלק אוהבת סאדו... "אני
אוהבת סאדו" היא אמרה לי בטלפון, "סאדו?" אמרתי לה, "תגדירי
סאדו". אז היא אומרת לי "סאדו נניח מהסוג הזה שאני אוהבת לדחוף
דברים בגודל עצבני לבפנים שלי עד שהכ#ס שלי מתפוצץ מרוב כסאח".
נו, גם כן זאתי... רק דיבורים... הנה הבאתי לה אתגר: ארון, אבל
זאתי רק פקה פקה... עלק אוהבת סאדו. נראה לי היא אפילו לא
יודעת את המשמעות של המילה. אה כן, אבל יש גם את השניה, בגללה
אני ממש מרוגז, אשה מתחכמת עלק. גם היא אותו דבר בטלפון "אני
אוהבת לדחוף דברים ממש, אבל ממש גדולים". אני מראה לה את הארון
והיא מתחילה לדחוף אותו בכל הכוח, עם 2 הידיים, והרגליים
מביאות קונטרה לריצפה. דוחפת ודוחפת עד שנפל על הריצפה. יופי
יא מתחכמת, הפלת לי את הארון על הריצפה... יופי... הבנתי את
הסטייל שלך, דחפת לי אותו לרצפה. בראבו. איך אנשים לפעמים
מביאים לי את הקריז זה משהו לא להאמין. כל הדרך מירושלים סחבתי
אותו במכונית, ואפילו שמתי עליו שמיכה שלא יהיה לו קר מהרוח של
הנסיעה, אבל זה, גם כן כמו כל הפוסטמות, כפוי טובה. 2דלתות
וחמישה מדפים היו לו לממזר, ואני איך שהבאתי אותו הביתה כבר
חשבתי מה להכניס בו. הכל, אמרתי לעצמי. הכל אני אכניס בו,
שיחסוך לי מקום בבית, אבל הוא... כמו לדבר אל הקירות- גולם! לא
צייתן, לא ממושמע, סנטימ אחד הוא לא זז, וזה לא שלא ביקשתי,
איפה... דווקא ביקשתי וגם בנימוס. אני אומר לכם, ארונות זה עם
מחורבן, לא יקשיבו לכם גם אם תתחננו עם דמעות בעיניים. "קפוץ"
אני אומר לו, אבל הוא משחק לי אותה על הפרנציפ. בסדר, מודה, לא
אמרתי בבקשה, אז אמרתי לו מחדש, הפעם יותר יפה "קפוץ בבקשה כדי
שאני אוכל לשים מתחתיך את השטיח. תודה" אבל זה... ראיתי במבט
שלו שהוא משחק לי אותה על הפרנציפ, ואני, וואלק אני בנאדם שלא
משחקים איתו בפרנציפים. זכור לי האחרון שהתפרנצפ לי, איזה
מקלחת אח"כ הוא קיבל ממני.. עם נקה 7 סיבנתי לו בחיבור של
הרגליים. אבל עזבו, עדיף שלא נדבר על בר מיננים. "מחר" אמרתי
לעצמי, מחר יום חדש ועד אז הארון כבר לא יהיה כל כך נוקשה
ויסכים לבקשה המאוד פשוטה שלי. איזה תמים הייתי... הוא לא זז
ולא נעליים... ככה זה עם אופטימיים- חושבים שמחר הכל יהיה יותר
טוב, ואז, כשמגיע מחר והכל מתחרבן להיות אפילו יותר גרוע
מאתמול הם אוכלים את עצמם מבפנים. אבל זה סוג אחד של
אופטימיים. אני מהסוג של אלה שגם אם מחר מתחרבן להם אז הם
אומרים על זה "הכול לטובה". ככה היה גם עם הארון הזה יימח שמו,
אה כן, בגלל זה עדיין לא אמרתי לכם איך קוראים לו, כי אני רוצה
שהשם שלו יימח. אקיצר ככה היה גם איתו. אחרי ארבעה ימים שהוא
סרב לי ולא הקשיב לתחנוני נאלצתי לגזור ריבוע גדול בקצה של
השטיח, ככה שיהיה מסביב לארון. האמת היא דווקא שזה היה פטנט די
טוב, בחיי, אפילו לא ראו שיש את החור הזה. כולם חשבו שהארון
נמצא על השטיח. טוב, מה זה כולם.. כולם זה השכן ממול והשוטר. 2
האנשים היחידים שביקרו אצלי בבית בתקופה ההיא. תבינו, אני אדם
בודד אני. אין לי אף אדם בחיים, רק את הארון ההוא, וזה חשוב
שיהיה לך אדם שאתה יכול לדבר איתו בחיים. כשאין לך אף אחד לדבר
איתו אז אתה מרגיש רע, אין מי שיעזור לך ויענה לך על תשובות,
אין מי שיקשיב לך. מזל שלי שהיה לי את הארון ההוא בתקופה ההיא,
אחרת לא יודע מה היה קורה איתי. בטח הייתי מתאבד. אבל עכשיו
בדיעבד, הארון הזה סתם מסריח. חבל שגנבתי אותו בכלל, לא היה
שווה את המאמץ והסיכון שנתתי בשבילו. אחרי איזה שבוע הם כבר
מצאו אותי, מה מי?- השוטרים. השכן המאנייק ממול הלשין עליי.
חבל שבכלל סיפרתי לו על כל זה. אוף... איזה חרא... הכל יבש
עכשיו, החיים שלי עקומים. נמאס. אמרתי לכם- אני ממש מסוגל
להרוג עכשיו מישהו. אם הייתם נותנים לי לבחור כלי נשק הייתי
בוחר במסור חשמלי.
כן כן, ואם הייתם נותנים לי לבחור את מי להרוג, הייתי בוחר
בארון. הייתי מנסר אותו לאורך, ועוד חמישה ניסורים לרוחב, כמו
כל המדפים שיש לו לממזר. אבל איפה, זה הכל אשליות, עכשיו הוא
בכלל במחסנים של המשטרה. "עדות" עלק הם אומרים לי. "אנחנו
צריכים אותו בשביל שיעיד". אמן שהוא עכשיו עושה להם את
הפרנציפים שמה במחסנים ולא מדבר מילה, משחק אותה גולם- כמו
שעשה לי. אמן, אמן שיוציא אותם מדעתם. מגיע במיוחד לשוטר ההוא
שבעט לי ככה בדלת בלי בושה, טראח!, כאילו אני איזה עבריין נמלט
או משהו, אפשר לחשוב. אלו מגזימים אלו, השוטרים האלו, משחקים
אותה גוף מאורגן עלק. וואלה אני נשבע לכם בחיים שלי שהשוטר
תורן מגבעתיים בכלל לא מכיר את השוטר תורן מרעננה. נו, זה נקרא
מאורגן זה? טיפת בושה אין להם. אבל בואו לא נדבר עליהם עכשיו,
זה סתם עושה לי מגרד בתחת. אז איפה היינו? אה, כן. אקיצר השכן
בא אלי לבית. "איזה ארון יפה" הוא
אומר לי, מלשן מנייאק, ואני עוד בטיפשות שלי מאמין לו "נכון
יפה?" אני אומר לו, "הוא מתצוגה" אני ממשיך. "מה 'תה אומר?"
משחק אותה מתפעל המנייאק, "רואים עליו שהוא מיוחד". "כמה הוא
עלה לך?" הוא שואל, "נראה יקר". "האמת היא שהוא יקר לאללה" אני
אומר לו, "אבל אני לא שילמתי עליו גרוש". "מה??" עלק משתומם
הזקן הזה, "מה, זה פרוטקציות? הכל היום במדינה זה פרוטקציות,
לא כמו אז בתקופה שלי, מי הכיר אותך בכלל אז". חייכתי, "איזה
פרוטקציות סבא? זה שום פרוטקציות, זה גנוב". "גנוב?!" הוא שואל
אותי. "כן, גנוב! למה יש לך בעיות?! בא לך להלשין עליי למשטרה
עכשיו?? אה יא מאנייק?! בא לך?!". "לך לך תלשין יא חרא! יא
קטטר מהלך! עוף לי מהעיניים!!". "לא, דווקא לא אכפת לי" הוא
עונה לי, "מה אכפת לי שזה גנוב?". "לך לך תלשין יא חרא! לך
תלשין!! לך אמרתי! לך!!!" ואז הוא הלך להלשין עליי למשטרה
המנייאק הזקן הזה. כיסאחתק איך שאנשים מביאים לי את הקריז
לפעמים.. והחוצפן הזה, בלי בושה, הלך להלשין עליי המנייאק.
חיים קשים יש לי מאז. מה?, רגע, אתם שואלים מה איתי? אה, אני
זה סיפור אחר, אני לא כמו שאתם חושבים, בכלא או משהו כזה, מה
פתאום. אני דווקא סתם יושב עכשיו מול המחשב וכותב סיפור מוזר
שאני מתכוון להעלות מתישהו לבמה חדשה.