כשהיו שואלים אותה במה היא עוסקת הייתה  עונה שהיא  משחקת, מה
שלא היה רחוק מהמציאות, אבל בהחלט לא מדויק. וכי מה תספר, שהיא
ספרנית בפינה נשכחת.  אינטואיטיבית, כנראה, ידעה שיש דברים
שמוטב להם שלא ייאמרו. לעיתים רחוקות טרחה לפתוח ספר ולעיין
בו, מנסה לעקוב באצבעה אחרי מילים ארוכות חסרות פענוח וצליל,
משלימה כדי דמיון.   קשה לדעת בוודאות מה גרם לה להישאר שם,
להתעטש כל בוקר, ולחייך חיוך של לא כלום אל הקיר הלבן שממולה.
אבל עבודתה  הותירה לה  זמן לכמיהה למשהו נעלם,  והחלל ששכן
בבטנה  התחתונה הלך וגדל.

כשגעגועיה גברו עלייה יצאה  לוואדי לחפש אחר גזע העץ הישן עליו
נהגה לדהור  בילדותה. הגזע נעלם, ואולי לא הצליחה לזהותו עתה
משגדלה. אך הרחש  בבטנה נשאר כשהיה. מתעורר בעיקר בשעות הערב
המאוחרות כשיושבת מול המחשב ומתקתקת, משוחחת עם דמויות חסרות
פרצוף וזהות, משטחת בפניהן  בזהירות חלומותיה ומסתתרת.

המכונית שלפניה המשיכה לנסוע, אורותיה האדומים מפלחים את
האפלה, מנסים להתחרות עם הערפל הכבד שחיבקה. התחשק לה להטות את
ההגה ימינה ולהתחפר בגומחה שמציע לה הואדי. מקווה שאולי
המכונית שלפניה תשמש דוגמא או לפחות תפרוץ את מעקה הבטיחות ואז
תוכל ללכת בעקבותיה. אך המכונית לא שמעה לה, כמו מכוניות רבות
לפניה, והיא נותרה רק עם התשוקה.