"תפסיקי להגיד לי מה לעשות", צרחתי.

היא חושבת שהיא מבינה משהו,היא לא יותר טובה ממני.
אלכוהוליסטית ומזוכיסטית עם אובססיה כפייתית לכסף.

מגיל שמונה אמא טוחנת אותי במה "נכון" ומה "לא נכון".
היא.היא שבמשך עשר שנים חיה על בקבוקי וויסקי וקוקאין,
חושבת שיש לה מושג מה אני צריכה.

ואבא? אבא בקושי יודע שאני קיימת.
כשאמא מדברת איתו עלי,הוא חושב שזה הכלב החדש שהיא קנתה.
הם תמיד רבו.
רבו על סמים, על אלכוהול. אני הייתי נושא די שולי בעיניהם.

המחשבה על טיפול פסיכולוגי הייתה בלתי אפשרית,
כי לא היה רצון ולא היה כסף,שהלך על אלכוהול וסמים.
הם המשיכו לריב.
לריב על אלכוהול,על סמים.
בגיל 12 התחילו להתעורר אצלי מחשבות לירות להם בראש הפסיכודלי
שלהם. בוווום.

אבא יצא לילה אחד עם תיק על הגב עם זוג מכנסיים ושתי חולצות.
הוא לא חזר.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אמא בוכה.
ניסיתי לרחם עליה.
היא גם עזבה, אולי לחפש את אבא, אולי לחפש סמים, אולי להתחיל
מחדש.

נשארתי בבית העלוב הזה שבוע. לבדי.
לא שמתי זין.
עובד סוציאלי בא לבית,כנראה אחד השכנים אמר משהו.
הוא לקח אותי ומצא לי משפחה מאמצת.

האבא לא אלכוהוליסט והאמא לא ג'אנקית.
טוב לי.

ההורים הביולוגים שלי?
לא יודעת מה איתם.לא אכפת לי!! לא אכפת לי!!!!
אולי הם חיים חיי פאר בבית גדול.
או הם שוכבים מתים בסימטה חשוכה.
מי שם זין?
בטח לא אני.

אני חיה! סוף סוף חיה.
וטוב לי.