האישה עומדת במטבח, מכה קלות בנתח בשר אדמדם. היא מביטה באהבה
בבעלה, יושב על כסא וכותב. כמה רחוק הוא נראה מכל אותם מקרי
אלימות עליהם שומעים בטלוויזיה או קוראים בעיתון. הבעלים בכל
אותם מקרים הם הרי תמיד נגרים, שרברבים וכל שאר המקצועות
שמפתחים אלימות.
אך בעלה, הוא הרי עולם אחר, מרוחק שנות אור מכל אותם אנשים
פשוטים. הוא הרי איש אקדמיה, הוא כותב למחייתו. העט יותר חזקה
וכל שאר הבולשיט אתם יודעים.
היא מכה קלות בנתח הבשר וחוזרת עשרים שנים אחורה למבט נאיבי,
ורוד, של נעורים. איך היה כותב לה מכתבים, איך היא הייתה
משאירה לו סיפורים שניסתה לכתוב, ואפילו שלא היו כל כך טובים,
הוא אהב אותם.
הוא אהב אותה כמו שלא אהב מימיו, כך אמר.
והיא - האמינה לו. גם היא אהבה אותו. משפחה של בורגנות אמידה.
ואז לילה אחד בעודם שוכבים חבוקים, ריחם הכבד של פרחי הסתיו
נשזר בשערה, הוא פנה אליה. תבטיחי לי, הוא אמר, וכוכבי העתיד
השתקפו באכזריות בעיניו.
תבטיחי לי, הוא כמו התחנן. אם תראי שיום אחד אני אהפוך למפלצת
תגידי לי.
בשם האהבה שאני חש, בשם החיים אותם אאבד אם יקרה הגרוע מכל.
כמובן שהיא מבטיחה, היא אמרה היא הרי לא שיערה שזה בכלל אפשרי.
הם הרי מאוהבים, חבוקים, מושלמים כאלה. ואלו בכלל דברים שקורים
לאחרים.
היא נזכרת בכך בחצי חיוך, האהבה נוכחת בעיניה העיוורות בעודה
סוקרת את החדר. המבט האוהב, חסר השלמות משתקף מסמלי סטאטוס
שונים של המעמד הבינוני - אקדמי - גבוה: טלוויזיה גדולה, מערכת
סטריאו חדשה, מכשיר DVD.
יש לנו ספריה בבית, למען השם, היא זועקת בזעקה חרישית המנפצת
את כל החלונות הנקיים כל כך בעולמה הפנימי, הנורמאלי כל כך.
ובעודה מביטה בו באותה אהבה עיוורת מלפני עשרים שנה, היא
מצטערת.
בעודה נוגעת קלות בפרפר כאב כחול על זרועה, היא מצטערת.
היא מצטערת שלא אמרה לו.