בהרגשה מוזרה צעדתי בשדה. גם אנג'ל ועמית, ראו על הפנים שלהם,
אפילו בחושך, שהם הרגישו כמוני. או לפחות דומה.
מצד שמאל - הכביש המהיר, בדרך לתל אביב. מימין, עומד הסיוט.
השדה. אותו כולנו הרגשנו חובה לעבור. הרגשנו את המחויבות לחזור
לשם. כאילו לא נהיה שלמים בנפשנו, אם לא נבוא לשם שוב.
אנג'ל ועמית הלכו ביחד ודיברו על זה שמפחיד אותם להכנס ולחזור,
ואני מאחורה, שותקת. הדבר היחיד שהצלחתי לדמיין בראש זה אותו,
בשמיני לפברואר 2000, הולך עם הכלב שלו לשם. ולא חוזר.
מה עבר לו בראש? כמה קשה להכנס לראש כזה. הרגשתי שיש לי משהו
מבפנים שמנחה אותי לשם, מראה לי את הדרך, למרות שחשוך.
בהתחלה, לפני שהלכנו, זאת היתה אני שפחדתי ולא רציתי ללכת, והם
התלהבו מהעניין. "נו בחייך תמר, נעשן ונדליק נרות, ניזכר בו,
נו..."
תמיד לפני דברים כאלה אני חושבת שאני יודעת בדיוק מה צפוי לי
והדברים ה-בדיוק לא צפויים קורים.
המשכנו להתקרב לשם, כבר ראו את הריסות הבית הנטוש מאחור. עמית
מוביל. הוא הכיר את המקום הכי טוב משלושתינו.
שדה ענק ורחב, באור יום דווקא נראה יותר חביב ממאיים. ובאמצע -
הריסות של בית. שם הוא התאבד. הרסו את הבית עוד באותו היום, לא
רצו שאחרים יבואו בעקבותיו. אתם לא מבינים??! זה לא מה שיעצור
אותנו.
דמיינתי אותו בראשי, מה הוא חשב שתלה את עצמו, וכמה מפחידה
העובדה שהחלק היחיד בבניין ששרד הוא העמוד, לידו זה היה.
עמית, אדם רוחני, תמיד חושב שהוא שם, משגיח על כל מי שבא לבקר
אותו במקום האחרון בו הוא "חי".
עמדנו כבר להכנס, וכל כך רציתי, רציתי שיכאב לי ורציתי להזכר!
סוף סוף לא להדחיק יותר... אבל עמית עצר.
"אני לא זוכר". אמר ופנה לאנג'ל.
"מה אתה לא זוכר?"
"הוא לא נותן לי להזכר, הוא מרחיק אותנו מפה. אסור לי להכנס!
רוחו תשבור אותי, אני לא יכול, לא יכול". פנה אחורה וקרא לנו
לבוא איתו. אנג'ל הסכימה. מרוב הפחד היא בכתה קצת, בשקט. רק
אני לא זזתי. משהו תקע אותי באדמה, לא הצלחתי להסביר את זה.
"תמר, בואי! הוא מסלק אותנו, בבקשה בואי..." אמרה אנג'ל.
אבל לא הקשבתי. בעצם, זה לא שלא הקשבתי, לא שמעתי בכלל. המוח
שלי היה נתון בתרדמה, הרגליים מובילות קדימה והראש צועק זעקה
מקפיאת דם שהפחידה אותי פחד מוות ודמעה זולגת על לחיי. ועוד
שתקתי - ידו כאילו דוחפת אותם החוצה ואותי פנימה, ואין לי מה
לעשות אלא לציית, אז צייתתי.
"תמר!! השתגעת? צאי משם!" צעק עמית. שמעתי את המילים מבולבלות.

אז נכנסתי.
עמית ואנג'ל עמדו מחוץ לבניין ההרוס, שם באמצע שומקום, בשדה.
צעקו אליי, אבל לא יכלו לזוז כי רוחו תקעה אותם שם. חסמה אותם
מלהכנס, הוא רוצה רק אותי.
מה עשיתי... למה באתי... חשבתי והבטתי בירח, גם הוא היה מבוהל,
צהוב וחצי מלא ופיו פעור בכאב.
הגעתי לעמוד ההוא. זה לא כמו בסרטים. לא היה עליו דם, לא
חתכים, לא ראיות שפעם מישהו נטל את חיו עליו, רק עמוד. הדבר
הכי כואב שראיתי בחיי. השארית שלו.
אף פעם לא הרגשתי ככה, כזה רצון עז להשאר שם לתמיד. רצון
להעלם.
מביטה למטה, שותקת. על הרצפה פתק. בכתב יד מסורבל, של ילד בן
15, רשום בקטן - "תצטרפי אליי".
אז חייכתי. והצטרפתי.

תמיד לפני דברים כאלה אני חושבת שאני יודעת בדיוק מה הולך
לקרות. ככה גם חשבתי אז בלילה ההוא, שאיבדתי עצמי לדעת,
שהתאבדתי בעקבותיו, בשדה.