ישבתי בחדר המוקף כחול בצורה פסטורלית להדהים. הבטתי לתקרה
בעיניים ריקניות חצי מבקשות הסבר וכשהורדתי את ראשי שם הוא
היה, העיניים הירוקות, הפנים שתמיד מחייכות, שם מולי, בדיוק
כפי שביקשתי, אך דקות מספר לפני. פתאום התחלתי לתהות; האם עלי
לקום ולחבקו או שאני רוצה לצעוק עליו, להרביץ לו. בעודי מנסה
לנתח את ההשלכות של כל דבר הוא מתנדף, כאילו איחרתי את המועד,
מה שקרה גם במציאות. כן, היו לי את כל השנים שיכולתי לבקש
בחברתו. זכיתי להכיר את האדם המיוחד הזה ולא יכולתי ולו פעם
אחת להבהיר לו כמה אני אוהבת אותו, הלוואי ובזמנו יכולתי לפחות
להבהיר זאת לעצמי.

                                     

אני יושבת בחדר לא מוכר, ספסלי מתכת, שולחנות, והרבה אנשים
שמדברים אנגלית. אני לא יודעת למה אני כאן, אמרו לי שזה מישהו
שאני רוצה לראות. בעודי מתקשה למצוא מישהו מוכר ניגש אלי גבר
צעיר כבן 20, שיער בלונדיני, חיוך כובש, אך איני מזהה. אני
בוהה בגבר שוב, תוהה האם אני אמורה להיזכר והוא רק מסתכל בי.
לדקה אני מאפשרת לעיני להיפגש בשלו, כאילו פוחדת שזה יחזיר את
הזיכרון, והנה הן שם עיניים ירוקות, כל-כך מוכרות, רק מחכות
לשמוע שזיהיתי. אני לא מכירה את האדם העומד מולי, ובכל זאת
מרגישה שמכירה שנים כל כך רבות. העיניים הירוקות שלו, אני
יודעת! ומשהו גורם לי לברוח מהמקום.
אני יוצאת החוצה לרחוב הקריר של סתיו טיפוסי, מחפשת בעיני את
מכוניתו של ניר, ידידי הטוב ביותר, שהבטיח שהוא מחכה.
-"ניר פשוט תיסע!" -"זכרת אותו?" ניר שואל בקוצר רוח. "-היה בו
משהו מוכר..." אני עונה בהיסוס. -"אז למה לא נשארת?" הוא ממשיך
לתחקר. אני יודעת שהוא יודע שאני לא ממש רוצה לדבר על זה חשבתי
לעצמי, אז למה הוא שואל? כשאני מנתחת לעצמי בראש אני מבינה שזה
לא שאני לא זוכרת, אני פשוט פוחדת להיזכר. ניר כמו קורא את
מחשבותיי -"לי, חמודה, אני חושב שאת קצת פוחדת להיזכר." אני לא
מהאנשים שהיו מוותרים למשפט כזה אבל פשוט אמרתי -" העיניים,
ניר, היה בהן משהו שהעביר בי רעד. רציתי לקום ולחבק אותו אבל
כעס מנע בעדי. כאילו הוא עשה משהו ממש רע." ניר פלט אנחה
והמשיך להתקדם לעבר בית המשפחה שלי שגרים ביוסטון, בני דודים
או משהו כזה. ההגדרות לא חשובות, בשבילי יוסטון היא כמו בית
שני, והם כמו משפחה שנייה, וזה הרבה. -"לי" ניר פנה אלי
-"אנשים אומרים שזה צריך לחזור לך לבד כשתהיי מוכנה לזה. יש לי
הרגשה שזה מסוג הדברים שלא ניתן להתכונן אליהם, לפחות בשבילך."
-"אתה לא חושב שאם משהו היה קורה הייתי זוכרת..." אמרתי בתסכול
-"זה לא שעברתי תאונה, או שקרה לי משהו או דבר כזה, איך זה
יכול להיות שאני לא זוכרת?" -"אני רוצה שתחזרי לשם" ביקש ניר.
-"שתסתכלי לו עמוק בעיניים, תגידי לו את מה שאמרת לי ותתני לו
חיבוק גדול."
העניין הזה נראה לי מפחיד מדי. האדם הזה גרם לי לרגשות כל-כך
מבולבלים. הייתי מעונינת להבין מי הוא, אבל גם לא יכולתי לפתח
כך שוב את לבי. רגע, המילה שוב עברה לי כרגע בראש, איפה הייתה
הפעם הראשונה? מתי? אני הרי לא מכירה אותו, מדוע ששוב אפתח
בפניו את לבי. הסתכלתי אל ניר במבט מבקש עזרה. -"הלוואי
שיכולתי לעזור ילדה, כאן רק את קובעת את הקצב, רק את
מחליטה..." חשבתי לשנייה ואמרתי בהחלטיות: -" ניר, אני חוזרת
לשם. בתנאי אחד, שתגיד לי מה זה המקום שאנחנו נוסעים אליו."
ניר בלע רוק ניסה להראות אדיש ואמר בלי רגש "בית- כלא." שוב
שקעתי במחשבות. איני מכירה איש בבית-כלא, טוב אולי כמה
מהטלוויזיה, אבל לא כאן בארה"ב, ביוסטון (ניר אומר שיורים לכל
אחד שמדבר בראש, סתם ככה בשביל הכיף, שיהיה). וואו, חשבתי
לעצמי, אולי אני מכירה אדם שהולך למות. אולי הוא חשוב לי? אם
כך, מדוע איני זוכרת אותו? רק המבט, חזר לי בראש שוב ושוב.
המכונית שוב עצרה מול אותו בניין מפחיד, בית- כלא. שוב יצאתי
אל עבר אותו חדר במדויק, ישבתי ליד אותו שולחן במדויק, חיכיתי.
עברו דקה, שתיים ושלוש, משום מה לא קונן בי פחד שהאיש עם
העיניים לא יחזור. הייתה לי מאין תחושת בטחון כזאת, של 'הוא לא
יעזוב אותי לעולם'. מסתבר שצדקתי שבטחתי בו. תוך דקות אחדות
הוא הופיע שוב, מחיך , אותן עיניים שעוררו בי פחד ואם זאת
בטחון מופלא. פתאום הוא דיבר בקול מוכר: -"נו אז מה לילוש, כבר
אין שלום לדרור." אירוני, חשבתי לעצמי, בנאדם שיושב בבית-כלא
וקוראים לו דרור. לא העזתי להגיד דבר, פשוט בהיתי בו מופתעת
מעוצמת הרגשות שרצו בלבי כלפיו ביחס להיכרות השטחית ביותר
שערכתי אתו עכשיו העיניים שלו הבזיקו בראשי לפתע, מחזירות אותי
לטקס סיום קורס קצינות של אחותי, למסעדה של דאבוש בחוף הים,
לחדר מלון שלא זיהיתי, לשולחן ערוכת צוהריים של שבת, להמון
אנשים שמפאת המרחק לא זיהיתי.  -"אז..." פניתי אליו. "כולם
אומרים לי שאני נורא רוצה להיות כאן בשבילך. מכיוון שזה בית-
כלא מן הראוי שאני אשאל למה אתה כאן?" "-מואשם ברצח" הוא ענה
בפשטות לשאלתי, שניסתה להיות מלאת טאקט, אבל גם אצלי הטאקט
בשלב מסוים אוזל. "שביצעת או לא?!" כבר חצי צעקתי. "-זה לא
יהיה נכון מצדי לענות לשאלתך כשכולם שומעים." -" כמה דיפלומט
מצדך" אמרתי בציניות מתוקה. -"כמה מתאים לך..." פלטתי, באכזבה
צינית מבלי לקלוט מה אני אומרת בכלל. -"את זוכרת, נכון?" הוא
שאל בהתלהבות. השיחה העלתה בי זיכרונות מסוימים די שלמים. אני
מניחה שהיא הזכירה לי את הימים הטובים, את מה שכן הסכמתי
לזכור. -"כן. האמת שאני זוכרת דרור! אני זוכרת שהיית ה 'כמעט'
אח גדול המושלם שלי ושהערצתי אותך, ואהבתי אותך, כמו שאף אחד
לא יאהב לעולם. אבל אני זוכרת שניפצת לי הכול! שאכזבת, דרור!
אני שונאת אותך!"

המילים הדהדו בראשי מספר פעמים והתעוררתי. הבטתי בשעון, רק 10
בבוקר, אפשר לחזור לישון. אבל החלום, הוא היה כל כך מציאותי.
אני יודעת שאם היו מאפשרים לי רגע,  ולו הקצר ביותר אתו הייתי
אומרת לו שאני מאחוריו ונותנת לו חיבוק שיעניק לו הרבה כוח,
שיהיה חזק.

                                   

השיחה הגדולה מגיעה, ברגע שאני אדבר אתו הכל יכול לקרות.
כשהטלפון מועבר אלי, אז הפרפרים בבטן כבר משתוללים. אני מחזיקה
ביד דף ועט. העט מציירת בית עם עצים, פרפרים, פרחים, שמים
תכולים ושמש מחייכת. "-הי לילוש! מה נשמע?" הוא שואל, כמעט
עומד לבכות. -"הכל טוב. רגיל, אתה יודע." -"אני כל-כך שמח לדבר
אתך." הוא אמר. -"גם אני אתך" החזרתי ולראשונה גם הרגשתי ככה
במלוא העוצמה. "-איך בי"ס?" "מעצבן כרגיל, אתה יודע..."
-"והחברים?" "- תראה חברות שלי עדיין דלוקות עלייך. וברצינות,
הכל טוב,באמת." "אני שואל שאלות דפוקות?" הוא שאל וגיחך. "לא
אתה שואל שאלות בסדר גמור. וככה ממשיכה השיחה בינינו בקלילות
התרגשותית, מצד שנינו. אפילו אם לא אמרתי 'אני אוהבת אותך' כפי
שתכננתי, אני מניחה ומקווה שהוא הבין לבד. שהוא הבין שהוא
עדיין האח הכי גדול שלי, רק טיפה פחות מושלם. דיברתי עם אחותי
על זה היא אמרה לי משפט שלא יכולתי לשכוח 'לי, הוא לא סיפר לך
על כל העניין כשהוא היה כאן כי הוא ידע שזה יכאב. בשבילו את
ילדה קטנה גם כשתהיי בת שלושים, הוא מוכן לעשות הכל כדי שלא
יכאב לך. הוא אוהב אותך באמת'.
וכשהכל נראה מושלם כמעט...
צלצול שעון מעורר מציק קטע שוב את חלומי...