לפעמים זה מפחיד אותי,
כמה שאני יכולה לאהוב, לסלוח, לוותר.
ולהתרחק זה סתם לעבוד על עצמך,
כי הכל בולשיט מבחוץ, מה שחשוב
זה מה שאתה מרגיש מבפנים. כלוא. שבוי.
ולמה? בגלל איזו פלצנית אחת, שכל
מה שמעניין אותה זה היא עצמה, ושכל
הכולם יתישב לה על הכיפה וימות!
אז שום דבר לא שווה את זה. שום דבר
ובטח שלא אף אחד שוה את המחשבות
המפחידות שעוברות לי בראש.
מחפשת משמעות לכל דבר, כאילו אין בעולם
שחור ולבן. יש רק סגול שמתחפש לאדום!
שונאת את זה שכל דבר מזכיר, ואי אפשר
לברוח מהמוח של עצמך, רק אם זה
בתוספת מרכיבים לא טבעיים. והשקט המחריד
הזה. השקט שאני מנסה לברוח ממנו כל
הזמן, ואי אפשר. הוא פשוט שם. בכל רווח
אפשרי - הוא שם. אז אני מנסה לצמצם
רווחים, למלא חללים, לסגור פערים אבל
זה לא הולך. הבת זונה עדיין מסתובבת
לי ביום, בלילה, בחלומות, בבוקר. בעיקר בבוקר. מלווה
בדיכאון כזה ששוב מזכיר לי:
את לא שווה את זה!