כשהוא ירד מההר וראה מה קורה הוא השתולל מכעס.
ממילא היה תמיד זועף ומסוגף, כאילו ענן עשן אופף אותו. גם
כשעשה את ניסיו, כשריפא את העם, היה זה תמיד בחוסר חשק בולט.
כאילו מכפיה בא, ורק לאחר תחנונים רבים מכל עדת המקורבים
אליו.
למשל כשנגמרו המים, ואנשים כבר שכבו באוהלים הלוהטים, וסחטו אל
פיהם את שולי בגדיהם הספוגים זיעה, בניסיון עקר להרטיב את
שפתיהם. וכשבאו והתחננו אליו שתק והזעיף פניו. רק כשהתייאשו
ופנו ממנו, רקע בקרקע ברגליו כמתוך תסכול, והחל מכה בסלעים
במקלו הכבד, והנה מעיין מפעפע מן הסלע, והמים צלולים ושופעים.
במו עיני ראיתי, ממחבואי בין הסלעים. והוא פנה והלך משם ללא
אומר, כמי שסיים מטלה מטרידה, ועתה מחפש לו מקום שקט להתבודד
בו. פעמים רבות הייתי מגלה אותו לא רחוק מהמחנה, נסתר מכולם,
יושב על הארץ ומקלו מונח לידו, והוא מביט לעבר הר גבוה שעץ
בודד צומח עליו, או אל המישורים המצולקים צהוב ואפור באור
הירח.
אבל בפעם ההיא חשבתי שהשתגע מכעס. חי אפיס! כאילו אור מחריד,
צהוב, אופף את פניו, ובתוך האור שתי עיניים שחורות, זועמות.
והוא הטיח את שני לוחות האבן שהביא עימו אל האדמה, וקפץ עליהם
כאחוז טירוף, וניפץ אותם במקלו, עד שנטחנו לרסיסים דקים
שניצנצו בשמש ובאור הנורא שכאילו בקע ממנו.
ואחיו והזקנים רצו אליו, והקיפו אותו במעגל של גלימות מתנופפות
וידיים מתחננות ובכי גדול, ואז, לאחר שדיבר אליהם, נסבו ממנו
בראשים מורכנים, והוא נשאר לעמוד על מורדות ההר, וצפה בהם
בשתיקה כשהם פונים כל אחד למחנהו. כולם פרט לאחיו שנשאר לשוחח
עמו, עד שפנו שניהם אל מחנה לוי, ומעט מאוחר יותר החלו לעלות
משם קולות השחזת החרבות.
והגורם לכל המהומה הזו עדיין עמד ביישורת שבין המחנות, מזהיב
בשמש: גוש ענקי של זהב מותך, שידו של אל מאלי המדבר לשה לצורה
כשל עגל רובץ. והעגל משובץ שרידים של תכשיטים וצלמים שלא
ניתכו כראוי, וכאילו חיוך מרגיע חרוץ בפרצופו.
והזקנים קרבו אל העגל, ובניהם הגדולים עימם, והם נושאים גזעים
יבשים וזרדים מהמדבר, ובדים רקומים אלי מצריים שהיו משמשים לנו
כיריעות לאוהלים, וערמו עליו מערומת גדולה כמו מזבח, והעלו
באש. לא עברה שעה, ומתוך העגל עלתה כמו נהמה של כאב, ומבעד
לעשן ראיתי כיצד נירכן ראש הזהב המחייך, ונופל לתוך הלהבות,
ועמוד של עשן וגיצים עולה ממנו אל השמיים. וכששככה האש נותרו
תלוליות של אפר וגושי זהב שניתכו עם החול. והזקנים ובניהם
טחנו את הגושים לאבקה צהובה, שזורה רצועות שחורות של אפר,
ומהלו במים.
כולם היו מחויבים לשתות. סיפרו שמי שלבבו טהור יחיה, ומי שלא -
ימות. גם אני שתיתי. שתיתי ולבי מבכה את אל המידבר הנהדר
שראיתי ניתך אל האין, גווע בתוך ערימה של גזעים מתים ובדים
מטונפים. שתיתי ולבי שונא לאיש הזועף הזה ולאחיו החנפן, ולכל
מחנהו הששים להרוג.
מת אחי. ומתו אימי ובן אחותי, שבן שנתיים היה ועוד לא ידע לומר
אלא משפטים מעטים בשפתו המגומגמת, המצחיקה. וכל העם התפלאו
כיצד ראה אלהיו הזועף של האיש הזה ללבבות, להרוג במגפה רק את
החוטאים ולחמול על המאמינים (שהרי כל מי ששרד ידע להעיד על
עצמו שלא טימא לבבו באהבה לאל המידבר). ובני לוי השלימו את
מלאכת האל בדרכם חדורת האמונה ושטופת הדם.
ממחבואי בין הסלעים שלמרגלות ההר ראיתי אותו חוזר ומטפס, נעזר
במקלו הכבד והוא רוטן לעצמו שברי מילים וגידופים "קשי עורף",
"חטאים", "מספרי אמחה אתכם" וכיוצא באלה.
ועד ששב משם, זעוף פנים כדרכו ונושא שני לוחות אבן מגולפים ביד
גסה, עברה הידיעה בכל המחנה, שכשיחזור יש לענות מייד ב"נעשה
ונשמע" על כל שיאמר, ומי שלא יענה יומת ביד אלוהים או בחרב
משרתיו. ואני לא עניתי כנדרש, אלא הנעתי שפתי ללא קול בתוך
הקהל, ובלבי קראתי לאל המידבר הזהוב להצילני מכל האנשים
הזועפים שבעולם. ולא ענני. רק הד עמום חזר אלי מהצוקים
המאדימים במרחק: "נעשה ונשמע". |
