"מזל טוב אחי", צעקתי.
"זה בשבילך אור", קראתי בשמחה.
"אני אוהב אותך אור, עד 120",
"לחייך",
"היום יום הולדת..."
עוד כוסית, עוד הקפצה, עוד בירה, ועוד ועוד ועוד...
כמעט התחלקתי לתוך המדורה, אבל חפיף... כולם צוחקים, עוד
יציאה, כולם נשפכים מצחוק, ואני שמח! עוד בדיחה זורק וכולם
נקרעים, תופסים את הבטן.
אני שמח, איזה טוב זה עושה לי כשכולם צוחקים. במיוחד שהיא
מחייכת, החיוך שלה פשוט אלוהי, חיוך שעושה לי טוב על הלב, איזה
יפה היא, יושבת שם, מחייכת, איזה שפתיים, חושניות, פשוט לבוא
ולנשק אותה! והעיניים שלה, פשוט מהפנטות, הייתי עושה הכול לו
אמרה לי בעיניים שלה מה רצתה.
חוזרים למדורה, אני מרגיש טוב עם עצמי, אני אחלה איתם, החברים
החדשים שלי!
ואז חלה התפנית, מדהים מה אפשר לעשות כששיכורים. אמרתי משהו
בלי כוונה, וזה כנראה פגע במישהו, או סתם עצבן אותו, התיישבתי
על הכסא.
פתאום... בום, הרגשתי כאב חד בעורף, מישהו הפיל אותי...
ככה הא? אני מצחיק אתכם וזה התודה?
אין בעיה! בלבי גמלה ההחלטה, לא לדבר יותר.
אני שותק!
ישבתי קרוב לאש, שוב, ההרגשה ההיא, ההרגשה שקוראת למוות לבוא
לגאול אותי מהייסורים עטפה אותי. בא לי למות. ישבתי ובהיתי
באש, וחשבתי לעצמי איך אני מגיע לגחל הזה, הגדול שם, פשוט לוקח
אותו ובולע אותו!
פתאום שמעתי מאחורי, "גיא מותק, מה קרה?", קול רך וחמוד כזה,
הכרתי היטב את הקול הזה, ידעתי היטב למי הקול הזה שייך.
היא, הייתי נותן את החיים שלי בשבילה, אבל הבטחתי לעצמי לא
לדבר יותר! עם אף אחד, וזהו!
שוב שמעתי את הקול שלה, "אוף ממש חם פה, בוא תעזור לי להזיז
אותו אחורה", הרגשתי הקלה בחום והכסא זז לאט אחורה. המחשבות
רצו לי במוח, מדהים על מה חושבים כששיכורים, מפליא אותי שאני
בכלל זוכר את כול זה.
היא התיישבה על רגל ימין שלי, החזה שלי התחמם, הלב התחיל לדפוק
מהר, אח, כמה אני אוהב אותך, אין לך מושג.
איתה אני רוצה להתחתן, איתה אני רוצה להקים בית, משפחה, להוליד
ילדים, לחיות את שארית חיי איתה האחת והיחידה! אף פעם לא
הרגשתי את זה, רק מעצם הישיבה שלה עלי התרגשתי כמו שמעודי לא
התרגשתי.
"גיא ממי, למה אתה עצוב? ספר לי" בעודה מדברת איתי מנסה להוציא
ממני משהו, היד הקטנה שלה, היד הרכה והעדינה שלה עלתה לאט לאט
אל הלחי שלי, איזה יד יפה, ציפורניים עדינות כאלה, בדיוק כמו
שאני אוהב.
"גיא אתה לא רוצה לדבר איתי? אתה עצוב בגללי?"
לא, לא, ממש לא, ניסיתי להתרכז במה שהיא אמרה אבל לא יכולתי,
ההרגשה הזאת של היד שלה שמלטפת את הלחי שלי, הייתי שמימית,  לא
ייאמנת, הרגשה שבחיים לא הרגשתי, אמרתי לה בעיניים שלי שאני
אוהב אותה, צעקתי לה מבפנים כמה אני רוצה אותה, צרחתי בלי קול
כמה אני אוהב אותה. היא כנראה לא הבינה, או שכן, ופשוט המשיכה
להסתכל עלי, והיד שלה על הלחי שלי, ממשיכה ללטף אותי.
הרגשתי בעננים, כמו מלך העולם, ייחלתי שהרגע הזה לא ייגמר
לעולם, התפללתי שאולי הפעם, באמת אני יהיה מאושר.
שוב הקול הנעים שלה, "גיא, אתה לא רוצה לדבר איתי?",
איך את יכולה להגיד את זה? את הבן אדם היחיד בעולם שאני מוכן
לתקשר איתו, ולדבר איתו! אני רוצה להיות איתך 24 שעות ביממה,
אז לא לדבר איתך?
הנהנתי עם הראש לחיוב.
"אתה כן רוצה?"
הנהנתי שוב.
והנה, עם היד על הלחי שלי, והחיוך החלומי הזה שלה, האהבה
האין-סופית שלי אליה פשוט גאתה החוצה, ואז הגיע החיוך שלי.
חיוך של שמחה, חיוך של אושר עילאי.
היא נשענה עם הראש שלה על הכתף שלי, וכאילו הבינה מה שרציתי
להגיד לה אבל לא יכולתי.
נרדמנו על הכסא.


התעוררתי, לא מבין איך הגעתי לכאן, הראש כואב, ההרגשה מגעילה,
כאילו דרס אותך סמיטריילר. רגע! זה לא הבית שלי, אבל זה ניראה
מוכר, בעצם, זה כן הבית שלי.
פאק, נרדמתי בסלון, שאמא ואבא לא יקומו ויתחילו לשאול שאלות,
אוף אני מרגיש חרא, הראש כואב, הבטן עושה לופים, העיניים רואות
מטושטש, הרגשה מגעילה לכול הדעות, מתחיל הנגאובר, חמרמורת
בעברית, ועוד לא שבע בבוקר...
לא משנה נחזור לישון, אבל הפעם במיטה.
בקושי מצליח אבל סוחב עצמי לחדר, מתפשט מהבגדים של הלילה, שם
חולצה קצרה, בוקסר, נופל על המיטה.
התעוררתי חצי שעה מאוחר יותר לצליל הודעה מהפלאפון שלי:

HEY MOTEK! SHEIHYE LECHA LAYLA TOV. MEKAVA SHENEHENETA.
(SHIRAN)

איזה הודעה, איזה ממי, איזה שם יפה, איזה חיוך....
חוזרים לישון, שמחים...