לחיי האהבה.
נשאר לי רק להרים כוסית ולשחזר פריזים והיי-לייטים.
לחיי כל הרגעים המתים והשתיקות הסדוקות, מהוססות.
הלכתי ברחוב רחב, חסר תזוזה, קרח וחיוור. השמש זרחה הפוך.
ראיתי את הפנים שלך בשלוליות מהגשם דה-אשתקד, שולחות לי נשיקה
וקריצה.
חזרתי ונשכבתי על הספה.
"לחיי האהבה" בטלוויזיה.
(מה קורה?)
דברנו עכשיו בטלפון,
רציתי לומר דברים חדשים ויצאתי כל כך פארש.
אני פארש בחדשות.
אתמול הייתי בקונצרט עם עילית חסרי החיים התל-אביבית.
לתוך שיחה פילוסופית קולחת נכנס חברי המהבהב, מסנוור
תרנגולת לבנה יפיפיה על כתפו, ומוסר לי אותה בלי בכלל לבקש
רשות, כי הוא מנסה להיות צמחוני והצמחונות לא נותנת לו.
איזה תרנגולת.
כל כך הרבה תרנגולות יפות.
חולפות על פני כמו רכבת אישונים, לוטשים בקן הנטוש על ראשי,
אני מחייך בהכחשה:"פורים".
פתאום התזמורת מפסיקה, כולם מתרכזים סביב הקן שלי.
מתפלאים. איפה הביצה? מתלחששים.
לא מענין, מתפזרים, סולו.
לידי מתישבת פרגית, מתחככת בג'ינס שלי.
פסנתר.
מתחככת. ראיתי אותה קודם.
חשבתי להביך אותה:
" אני מחפש אהבה "
" לי כבר יש אחת "
אכלתי אותה.
סתם מתחככת.
ממילא אף אחד לא ראה.
צ'לו.
לא מקרי בכלל- אני יושב, מסביבי נוצות ואף אחד לא מתיחס.
לעזעזל אתם לא רואים שאני מת פה!
והחבר הטוב והאידיוט שלי, ממשיך להביא לי תרנגולות,
איזה לב הבן- אדם הזה.
מזל שלנו לא היו חברים.
אם היית שואלת אותי מה הצבע האהוב עלי ביותר הייתי אומר לך
אדום. ומיד הייתי משנה לכחול ואחר-כך חום. אחר-כך הייתי אומר
שילובים של חום וכחול, ואדום ושחור, וגם ורוד.
אבל לא הייתי אומר ירוק.
כולם אומרים ירוק. ומי שלא אומר חושב.
אחת השיחות האחרונות שלנו ואת לא יודעת איזה צבע אני אוהב.
בעצם הראשונה.
חילקו פונץ' בפוואיה, ובאולם עלתה זמרת גוספל כושית לשיר.
שרה מצוין, רק שכולם הפסיקו באמת לדבר כשהמתופף בכה.
לא ידעתי שאפשר לתופף כל כך יפה.
הוא ממש הוציא את הכאב דרך הדפיקות העדינות שלו.
התזמורת הפסיקה.
כולם שתקו.
חשבתי עלייך.
לחיי האהבה.
לחיי כל הצעירים שמתפרקים עכשיו מהלחץ להצליח בטלויזיה.
לחיי הילדים שעובדים עליהם בערוץ שש שהכי טוב להמשיך לשחק.
לחיי המסכנים מהעולם השלישי, הרומנים, הסלאבים, התאילנדים.
הפולנים שחשבנו שאנחנו יודעים עליהם כל כך הרבה.
לחיינו שאנחנו כל כך אמיצים.
שאלו אותי עליך, אמרתי בלב שאת אוהבת אותי ומחכה לי רעבה.
ואנחנו מושלמים כמו שני חתולים.
עכשיו אני לא מכחיש, השיר שלנו הגשים את עצמו.
זאת היתה בחירה גרועה, אבל השיר יפה ואת יפה.
חשבנו שאנחנו מכירים את עצמנו.
אבל איפה אני?
ומה חשבתי שאני אשיג בעיניים שלך,
מה חשבתי שיקרה אם אעלה על המטוס אליך,
מה ניסיתי לרצות בלי למצמץ?
פחדתי לאבד אותך.
פחדתי לאבד את המבט המהפנט שלך, שגורם לי לשכוח מפני
מה אני מתגונן, ולרוץ לקיר בתקווה למצוא שם את המשפט הנכון.
פחדתי לקלקל ולקלל.
רציתי שאבא שלך ירחץ אותי, ואמא שלך תשכיב אותי לישון.
רציתי להשויץ שיש לי אותך, נשארה לי רק הטלויזיה.
נשארו לי רק תמונות. בדמיון.
פלא?
מנגנים את השיר שלנו (ידעת שיש לנו שיר?) והפרק נגמר.
לקחת מסקנות וללכת.
לא משנה לאן רק ללכת.
ללכת בלי לשאול.
לקפל ולהתקפל ולזכור, שהאושר מחכה בקפסולות קטנות כמסקנות
וצריך להספיק כמה שיותר נקודות שנוכל לנוח.
לנוח. בלי לשאול שאלות.
רק לנוח.
ולהעלם. |