בימים שהייתי מוכרח לעשן סיגריות זולות הבנתי שאני חייב לעשות
משהו.
התיישבתי בבית קפה שאהבתי והזמנתי משהו לשתות. הוצאתי פנקס חדש
מהכיס ועט, והנחתי אותם על השולחן. אחר כך קרעתי את אריזת
הצלופן השקוף מחפיסת הסיגריות החדשה, קרעתי גם את נייר
האלומיניום, ושלפתי סיגריה ראשונה.


כמה ימים של ים ושל שמש סידרו לי קצת את הראש. יולי היה חם
וכואב, ולא הכרתי דרך טובה יותר לבלות אותו. בחרתי לי חוף
שהזדמן לי לבקר בו בפעם האחרונה רק בתור ילד קטן, ושרצתי בו.
אחרי כמה ימים הגוף שלי כבר כאב כולו, אבל למרות הכאב נהניתי
לראות במראה גוון חום כהה מבריק אלי בגאווה. ובדיוק אז חבר
התקשר אלי וסיפר לי שמישהי הגיעה אליו מחו"ל ואין לו איך לאסוף
אותה משדה התעופה כי הוא באמצע העבודה. הוא ביקש שאעשה לו
טובה. אאסוף אותה בעצמי, אקח אותה אל דירתי, ואארח לה חברה עד
שהוא ישתחרר. אחר כך הוא כבר יבוא ישר אלי ואני אוכל להתפנות
לענייני. לא רציתי לומר לו שעניינים אין לי, ושאני שמח על
ההצעה, אז פשוט אמרתי שאין כל בעיה. נסעתי לשדה התעופה. לא היו
הרבה אנשים באולם ההמתנה. רובם היו מרוכזים באולמות העזיבה.
בתקופה הזאת של השנה כולם ממהרים לברוח מכאן למקום קריר יותר,
כנראה. לא שאני מבין למה יש לאנשים בעיה עם חום, אבל אם יש להם
כסף מיותר, מי אני שאגיד להם לא. חיכיתי איזה חצי שעה והצצתי
כל הזמן בלוח הנחיתות. היה כתוב שם שהטיסה תגיע רק עוד עשרים
דקות. החלטתי ללכת לקנות לי משהו לאכול.
כשחזרתי, מצאתי אותה כבר יושבת על אחד הספסלים עם שתי מזוודות,
כמה שקיות ניילון אטומות ועוד איזה תיק קטן. כנראה שהטיסה שלה
הקדימה. זיהיתי אותה גם לפי התיאור שהחבר שלי וגם לפי התמונה
שהוא הראה לי. היא הייתה בחורה אמריקאית די סטנדרטית. לא מאלו
שתתעלף בגללן, אבל בקלות תאבד בגללן את הראש. פניתי והצגתי את
עצמי. בעיניה הייתה עייפות גדולה. הסברתי שהחבר שלי ביקש ממני
מה שביקש והיא חייכה אלי חיוך אמריקאי. לקחתי ממנה את המזוודות
והשקיות, אבל את התיק היא התעקשה לסחוב בעצמה. הלכנו למכונית.
בדרך מנמל התעופה היא לא אמרה הרבה. בהתחלה ניסיתי כל מיני
נושאים לשיחה שעוד חשבתי עליהם בדרך הלוך, אבל אחרי שראיתי
שהיא מעדיפה לשתוק שתקתי גם אני. ממילא אפשר למצוא דברים
מעניינים מספיק גם בנוף וברמזורים. בכלל, אני מאמין שאדם צריך
לדעת להסתדר גם בלי דברים לדבר עליהם. אחרי הכל, לא תמיד יש עם
מי לדבר, כך שיש לדעת לחיות גם בשתיקה. הנסיעה לא ארכה זמן רב
מדי, אבל כשהגענו היא כבר הייתה ישנה. אחרי שהחניתי את המכונית
הסתכלתי עליה קצת. בהתחלה חשבתי רק אם להעיר אותה או לא, ואחר
כך התחלתי לחשוב מה בדיוק היא עושה עם חבר שלי ולא איתי, למשל.
הטיתי את המושב שלי אחורנית והנמכתי את הרדיו שלא תתעורר.
נשכבתי על הצד והסתכלתי עליה. אני לא יודע בדיוק כמה זמן עבר,
אבל מסתבר שגם אני נרדמתי.
התעוררתי בגלל חבר שלי. עברו כמה שעות והוא כבר סיים את העבודה
והגיע אלי הביתה. הוא צלצל בדלת ולא קיבל תשובה. אז הוא צלצל
עוד כמה פעמים, ואחר כך הוא ירד לטלפון ציבורי וצלצל אלי
לדירה. אחר כך הוא התחיל להיות די מודאג, וניסה למצוא כל מיני
הסברים. הוא ישב על המדרכה ממול הבית וחיכה עוד קצת. חשב שאולי
נחזור. מתישהו הוא החליט לעלות ולנסות שוב. אבל הפעם הדלת
הראשית הייתה סגורה והוא היה צריך ללכת מאחורה. ושם, בחניה,
הוא ראה את שנינו ישנים במכונית. כך התעוררתי. ראיתי אותו דופק
בעדינות על החלון שלי ומחייך לראות אותי מתעורר. הוא עשה לי
שלום טיפשי עם היד וחיכה שאני אקום ואפתח לו את הדלת.
הערנו שנינו אותה והיא חייכה, אליו. הם התחבקו ואני יצאתי
מהמכונית ועמדתי על ידם שלוב ידיים. הם החליפו כמה מלים ומרגע
לרגע טון הדיבור שלהם נעשה נמוך יותר עד שכל מה ששמעתי היו
לחישות. הרגשתי רע. הסתובבתי ונשענתי על מכסה המנוע. הוא כבר
היה קר.


הזמנתי עוד בקבוק ונשענתי אחורנית. הסתכלתי קדימה בלי לחשוב.
להסתכל אין פירושו לחשוב. אפשר סתם לבהות. אחרי כמה דקות כאלה
הביאו לי את הבקבוק ולגמתי ממנו. שלפתי מהחפיסה סיגריה שניה.


חברים שלי סיפרו לי שהם הולכים לדוג בפארק הירקון. הם הזמינו
אותי להצטרף אבל אמרתי שאין לי כוח. לא הבנתי מה מעניין כל כך
בלדוג. אחד מהם אמר שזה לא בשביל הדגים כמו בשביל האווירה, אבל
לא השתכנעתי. אווירה אפשר למצוא גם בשוק, ובכל זאת אני לא הולך
לשם. השני אמר שלא משנה, ושאם בכל זאת אני מתחרט אז שאני אבוא
ואמצא אותם. כשהוא אמר את זה הוא חייך. והנה, מסתבר שהוא מכיר
אותי טוב ממני. כי הוא צדק, בסוף באתי. לקח לי אמנם זמן לא
מבוטל למצוא אותם, אבל בסוף מצאתי. כשאני הגעתי הם עדיין לא
דגו אף דג, אבל שניהם כבר היו מסטולים למדי. אחד היה שרוע על
הדשא, החכה שלו זרוקה לידו, והוא בוהה בשמיים דרך עיניים
עצומות. השני ישב ליד החכה שלו ודיבר אל המים. הוא שאל אותם אם
נוח להם להיות רטובים כל הזמן, אבל הם לא ענו לו.
ניגשתי אליו ושאלתי מה קורה. הוא הסתכל עלי, חייך, ואמר שהוא
שמח שבאתי. אחר כך הוא הציג אותי בפני המים. בלי שום סיבה
אמרתי שלום והתיישבתי על ידו. אני שתקתי והוא המשיך לדבר. הוא
אמר שלפני כמה שעות הוא ראה דג אחד, אבל מאז הוא כל הזמן מתחבא
לו ולא יוצא. הוא כעס על הדג וקיווה באמת שימות. לא אמרתי לו
כלום, לא רציתי להפריע. אחרי כמה זמן זה נהיה לי מאוס מדי
והרגשתי כמו גננת שתופסת ילדים מחרבנים במכנסיים. קמתי והודעתי
שאני הולך לקנות משהו לאכול. זה שהיה על הדשא התעורר ואמר שזה
רעיון מצוין ושהוא רוצה בייגלה. שאלתי את זה שדיבר למים מה הוא
רוצה, אבל הוא ענה שכל מבוקשו מתחבא כרגע מתחת לאיזה סלע במים
ובכוונה לא יוצא. חשבתי על משהו לענות אבל זה היה קשה מדי.
הלכתי משם.
טיילתי קצת בפארק. זה היה יום שישי מוקדם בבוקר ולא היו הרבה
אנשים. פה ושם איזו משפחה וחצי על איזה מתקן לא בטיחותי
לילדים, ושם ופה איזה זוג מבוגרים יושב על ספסל. לא משהו מעבר
לזה. כשהגעתי לקיוסק הוא היה סגור, ואני קיללתי את זה שבכלל
באתי לכאן. התיישבתי על אחד מהשולחנות פיקניק שהיו שם והסתכלתי
מסביב. איזה שלט אחד הצביע על שביל שהיה אמור להוביל לאיזה
אמפי עם מופעים. החלטתי ללכת לשם. השביל היה די חביב וידידותי
למשתמש. היו בו קצת בורות וסדקים, אבל זה לא נורא. כל דבר טוב
סופו להתבלות. באמפי, להפתעתי, באמת שהיה מופע. היו שם שני
זקנים שדיברו רוסית על הבמה, ועל הטריבונות ישבו כמה צופים. לא
מספר גדול, לא, אבל היו צופים. בעיקר זוגות זקנים, או זקנים
בגפם. ראיתי כיצד השמש שלחה קרניים מרקדות מבעד לעלי צמרות
העצים ישר על ראשיהם המהופנטים. הערכתי להפתעה הייתה מספיק
גדולה בכדי לגרום לי להישאר. חיפשתי לי מקום אסטרטגי
והתיישבתי.
אני לא יודע על מה היה המופע אבל הוא היה חביב. שני הזקנים
החליפו תלבושות, ולפעמים הקהל אפילו גיחך מאיזו בדיחה וחצי.
כשחייך, חייכתי איתו.
כעבור חצי שעה, בערך, הסתיים המופע ושני הזקנים קדו קידה וירדו
מהבמה. מישהו אחד מחא להם כפיים והשאר התחילו לדבר בינם לבין
עצמם. זה היה מחזה יפה לראות. כל האנשים האלה, שהגיעו למופע
הזה כאילו משום מקום. חיים על גבי חיים, ובכל זאת הכל כל כך
שולי לגבי. אחרי כמה מחשבות כאלה וחיוכים קטנים הלכתי משם.
חזרתי אל שני החברים שלי. הם כבר היו די מאופסים על עצמם
ובעיקר רעבים. אף אחד מהם לא זכר שהלכתי להביא אוכל, אז אני לא
אמרתי שום דבר בעניין. הם שאלו אם אני בא איתם לאכול ואני
עניתי שמחכה לי משהו דחוף בבית ושאולי בפעם אחרת. הם לא אמרו
כלום, ועדיף ככה, וארזו את הדברים שלהם והתקפלו לכיוון הכביש.
נשארתי לעמוד שם, ואחר כך התיישבתי. אחרי כמה רגעים קמתי והפעם
התיישבתי קרוב יותר לאגם. הסתכלתי על המים. חשבתי לעצמי שזה
דווקא די נעים להיות רטוב כל הזמן, ואחר כך ראיתי תזוזה קטנה
בתוך המים. מיקדתי את המבט והתרכזתי, והנה התנועה הקלה הופיעה
שם שוב. הסתכלתי סביבי לראות שאין איש ואחר כך לחשתי אל המים:
"זה בסדר, הם הלכו, אתה יכול לצאת עכשיו."


הפעם לא הייתי מרוצה כל כך. אמנם הדיווח אותנטי, אבל חבר פעם
אמר לי שיש לספר את האמת מבלי לשעמם. כמובן שהוא לא ידע איך,
אבל הוא הרגיש חשוב להגיד את זה. הבעיה שהוא צדק לגמרי ואני
הייתי די תקוע באמצע האיוולת. הגיע הזמן לסיגריה שלישית.


באלכסנדרוני בנו פיל לפני שלושה חודשים בערך, אבל עד שהיא לא
הזמינה אותי ללכת לא יצא לי לראות אותו. היא חיכתה לי עם
המכונית שלה למטה כשיצאתי. סימנתי לה שניה עם היד והלכתי לזרוק
את הזבל בחדר זבל. סגרתי את הדלת אחרי שלא יכנסו חתולים וחזרתי
אליה.
כל הדרך החזקתי את הידית הזאת שמעל הראש. אני יודע שזה מלחיץ
אותה לנהוג כשמישהו לידה יושב ככה, אבל זה גם די מלחיץ לנסוע
כשמישהו לידך נוהג ככה. זה לא שיש לי טענות, כלומר יש הרבה,
אבל לא היה מזיק לנהוג רגוע יותר. כך או כך, העדפתי לשתוק ולתת
לה לדבר. היא סיפרה מיני דברים על העבודה שלה, איך שהיא חושבת
שמגיע לה שכר גבוה יותר כתמורה להשקעה העצומה שלה. בכל פעם
שהיא רצתה להדגיש מלים, כמו 'עצומה' או 'מגיע' היא סובבה אלי
את הראש. ברגעים האלה הרגשתי איך היד שלי מתהדקת מסביב לידית
עד שהיא כבר כמעט סחטה אותה למיץ טבעי.
אחרי מספיק זמן הגענו לאלכסנדרוני. כמובן שלא הייתה חניה בשפע
ונאלצנו להסתובב עוד איזו חצי שעה מהנה בחיפושים. בסוף היא
חנתה איפשהו על המדרכה והשאירה פתק לפקח שעתיד היה לבוא שהיא
אם לתינוק ושעה שהיא חיפשה חניה קרובה לבית אבל לא מצאה, ואם
אפשר בבקשה לגלות מעט התחשבות. תודה.
היא רצתה שנלך יד ביד ואני אמרתי  לה שתפסיק כבר עם השטויות.
היא עשתה כאילו היא נעלבת, אבל אחר כך צחקה. היא כנראה ציפתה
שאני אצחק איתה, אבל לא צחקתי. באלכסנדרוני היה מפוצץ מאנשים.
כולם התגודדו מסביב לאיזה גרעין נעלם שיכלתי לנחש שהיה הפיל.
עוד לפני שהתקרבנו היא התחילה להגיד לי שאני פשוט לא אאמין
כשאראה אותו. שזה ממש משהו של פעם בחיים ושיש לנו מזל גדול
לחיות בתקופה כזו. הגענו אל מעגל האנשים. מאיזשהו רמקול נסתר
בקעה מוסיקה רועשת ומסביבי גדודי ילדים שלובי הורים ניסו לפלס
דרכם פנימה, אל מה שכנראה היה הפיל. רציתי להגיד לה שבואי
ונוותר כי אני לא כל כך אוהב מקומות המוניים, ובטח ובטח שלא
להדחף. אבל מאית שניה לפני שיצאו לי המלים מהפה, היא כבר תפסה
בידי והחלה מושכת פנימה, בינות לאנשים.
בפנים היה חמים ונעים, ואני הרגשתי כמו בדיסקוטק לא מוצלח.
התחלתי לצחוק, אבל איש לא שמע, ובוודאי שאיש לא שם לב. הכל היה
כל כך רועש, וכולם היו כל כך עסוקים בפיל הזה, שאת אף אחד לא
היה מעניין אפילו אם הייתי מוציא בקבוק מולוטוב ושואל אם
למישהו יש אש. אחר כמה דקות של שעשוע פנימי, פתאום הרגשתי נפלט
מההמון ומצאתי עצמי בצד השני. ושם,
שם היה הפיל.
אין מה להרחיב במלים. התופעה באמת הייתה מרתקת. באמת, משהו
יוצא מן הכלל. והגימור, איזה גימור. להתמוגג מרוב גימור. חי
נפשי שנפלא. היא רצתה שנתנשק. ואני, אני לא יודע מה קרה, עם כל
הפיל הזה והגימור שלו וכל ההתמוגגויות האלה סביב, אמרתי לעצמי,
מה כבר יקרה, והצמדתי אל שפתיה את שפתי.


אחרי כמה שניות בהן החזקתי את העט באוויר, הנחתי אותו על
השולחן וסגרתי את הפנקס. הכל היה מוזר מאד. בקשתי חשבון.
שלמתי. יצאתי. בחוץ עמדתי שניה על יד הפתח. החלטתי להפסיק לעשן
וזרקתי את הקופסה הכמעט מלאה לפח. התחלתי מתרחק משם.
כשהגעתי אל סוף הרחוב נעצרתי, שאלתי את עצמי אם אני נורמלי,
ורצתי חזרה.