ישבתי בפינה הכי קטנה שיכולתי בין אלף אבנים ירושלמיות לאלף
לבנים אחרות, כל אחת מהם יותר מטונפת ומחזיקה בתוכה יותר סיפור
מכל אחת אחרת. אחמד ישב לידי, כולו מקופל ומכונס בעצמו, ידעתי
שהוא חושב על אותו הדבר. הכוכבים התחילו כבר להאיר עלינו
כשהשמש תפסה את מקומה, אי שם, השד יודע איפה. כל אחד מאיתנו
פחד לפתוח את הפה. אישית אני כי ידעתי שאקבל את ההוכחה למה
שאני לא רוצה לשמוע. הנה אנחנו יושבים. בעיר הקודש. אחמד ואני.
אותה עיר שנלחמנו עליה, כי היא צריכה להיות שלנו, ואנחנו,
במקום לגור בה, יושבים בין קירות הבתים הצפופים בגניבה, כאילו
שפשענו בזה שרצינו את המקום הזה בשבילינו. אני רציתי שהבן שלי
יוולד פה, ויתפלל פה. יחד עם היהודים. לא אכפת לי. אבל אני לא
אגיד את זה לאף אחד. וכבר לא נראה לי שיהיה לי בן.
"סלים.. הם מתחילים לצאת.. עכשיו, או אחרי התפילה?" ידעתי
שהשאלה תגיע ואני לא יכול לענות מה שאני חושב, "מה נראה לך, יא
אחמד? מתי אתה היית מעדיף למות? לפני שהתפללת, או אחרי שהטהרת?
מתי היית מעדיף שהאשה תתאבל עליך? כשהיא יודעת שאללה אכזב
ויושבת מחפשת לעצמה תירוצים? או אולי לפני..? כשסתם יהיו לה
יותר שאלות?
מה נראה לך, הא, יא אחמד?" הוא הסתכל עלי בהלם והפרצוף שלו
כמעט התחבר לחלוטין עם הלבנים הירושלמיות המטונפות שמאחוריו,
הוא השעין את הראש שלו לאחור, על האבן הירושלמית, רגליו על
אדמת הקודש, ויד ימינו נשמטה על שק הנפץ. הוא התחיל לרעוד.
לרעוד, ולבכות.
"אתה זוכר אחמד, כשהיינו קטנים?.." התחלתי וידעתי לא ידעתי במה
זה הולך להגמר, "כשהיינו קטנים, היינו באים למסגד ומתפללים
שאמא תהיה בריאה, שהבחורה תסתכל עלינו, שהכל יהיה טוב.. אתה
זוכר את מוכר הירקות, אלברט? אני זוכר ת'פעם הראשונה שאמרו לי
לא להתקרב אליו, והרי כל יום הייתי בא אליו ובין לקוח ללקוח
הוא היה מנצח אותי בשש-בש. אבא בא אלי וקילל אותו, אמר שהוא
נבלה, שהוא תופס את המקום שלו, ואני לא הבנתי מה קורה, פחדתי
מאבא אז לא הלכתי אליו יותר, וזה התחיל להתגלגל, קודם הוא, ואז
השכן, והתחלתי להתפלל שאלברט ימות ויתן לאבא את המקום שלו ואז
השכן, ויהיה לנו בית יותר גדול..." אחמד הרים אלי את הראש,
ידעתי שהוא שמע את הסיפור הזה בכמות מספקת בשביל לבנות בניין,
אם היה מדובר באבנים ירושלמיות. "סלים.. אני מעריך את זה, אבל
אני יודע כמוך בדיוק מה הביא אותנו לפה היום, וזה לא עוזר לי
עכשיו לשמוע אותך מספר לי את זה ומחייה לי את העבר מחדש. העבר
לא משנה יותר, ועתיד אין לנו.. אבל אנחנו צדיקים, שהידים!" הוא
העלה חיוך מפלצתי על השפתיים שלו, העיניים שלו הבהיקו והיד
תפסה בכוח חתיכה מהשק.
"כן..." מילמלתי "שהידים...".
הרחובות הצרים החלו להמות אדם. כל הגילאים, כל המינים, וכל
קולותיהם עלו לאוויר העולם עם יציאת השבת. הם הלכו כולם
מאושרים עם הספרים והתליתות שלהם בידיים מחייכים, מחזיקים
לילדים ולאשה את היד, והילדים מקפצים, שמחים, לא יודעים מה
הולך לקרות, האמהות מזרזות "יש תפילה יש שעה, מהר..." מחבקות
אותם, פורעות את הפלומה הצעירה על הראש הקטן והשובב שלהם
ודוחפות אותם קלות בגב.
כל ההמולה החלה לאט לאט להעלם לתוך בתי הכנסת והאבנים
הירושלמיות עודנן דוממות.
אחמד הסתכל עלי ואני עליו. הנהנו. הוא קם על רגליו, תפס בזרועי
ומשך יותר חזק ממה שציפיתי, "אתלע, אתלע!" הוא זירז אותי, "בוא
סלים, הכל מוכן" הוא אמר, "בוא כבר".
ייצבתי את עמידתי והעמדתי את ייציבותי, הוא התחיל לפרק את
תכולתו השטנית של השק, מחבר ומפרק חוטים ממקום למקום. "תרים
ידיים" הוא אמר לי וחיבר אלי את חגורת הנפץ, הפשלתי מעליה את
החולצה שלי, וחיברתי אליו את שלו. התחבקנו לשניה שהרגישה קצת
פחות מנצח, "ביחד נולדנו.." הוא אמר לי, "וביחד נמות".
הלכנו כמה מטרים, האוויר למעלה הריח שונה מהטחב בין האבנים
הירושלמיות, והאורות האירו על הפנים שלנו בפעם האחרונה,
התיישבנו בשני ספסלים שונים, אני והוא, מרוחקים זה מזה מרחק
ראייה.
קולות התפילה החלו להתעמעם, והזזת הכיסאות והלמות הנעליים
החליפו את מקומה של השירה.
אחרי שניה כב לא ראיתי את אחמד, והרחובות שוב המו אדם ורעש
והמולה וצעקה מחרידה עלתה לשמיים.
"שהיד!"
הכנתי את עצמי.
"אני שהיד"
"אני שהיד"
"אני שהיד"