אני בדרך לענת, החברה שלי. אני מאוד אוהב את ענת. יש לה שתי
גומות כאלה חמודות כשהיא מחייכת ושיער חום אסוף בגומייה שחורה.
אני כל כך אוהב כשהיא מפנקת אותי ועושה לי מסאז' או מנשקת לי
את העין מעל העפעף.
לפעמים, כשאני ילד טוב, היא מסכימה לרדת לי וזה ממש נעים.
באותם רגעים אני בעננים!
אז הבטחתי לה שברגע שאני מסיים את הצבא אנחנו מתחתנים. לא יודע
למה אחרי שניה התחרטתי. אולי בגלל שגמרתי.
אבל שניה אחת קטנה של עונג וחוסר ריכוז הפילה עליי צרה צרורה.
אנחנו אמורים להתחתן עוד יומיים. כן, יומיים. ואני בכלל לא
מעוניין.
זה לא שאני לא רוצה. אני רוצה, אבל לא עכשיו.
אז עכשיו אני בדרך אליה, לענתי שלי. קניתי לה טבעת יפהפיה מזהב
לבן. אני יודע שהיא תאהב את זה. היא חייבת. אני כבר מת לראות
את שתי גומות החן שלה כשהיא תחייך משימחה. אח, ענתי שלי. כמה
אני אוהב אותה.
אבל אני כועס עליה כל כך. היא הייתה חייבת להרוס לי את
החודשיים האחרונים. קבעה תאריך, הזמינה אולם, תפריט, תקליטן.
לעזאזל! אני בכלל לא רוצה להתחתן עכשיו!
אז עכשיו אני בדרך אליה, לענתי שלי. אני מקווה שהיא בבית.
הנה המעלית מגיעה לקומה שלה. דירה 7. הדלת נפתחת. הנה ענת. היא
רואה את הטבעת ומחייכת חיוך עם שתי גומות מהממות.   אבל היא
חייבת להרוס כל דבר טוב.
"זה לאירוסין?" היא שאלה.
"כן", אמרתי, "אבל זה לחתונה".
ירייה אחת בראש והיא נפלה.
זהו, עכשיו היא לא תדבר איתי יותר על חתונה.