לא הרחק מהיכן שאני גר, יורים בנמלים. זה משחק חדש שהילדים
מהבניין האחרון בעיר פיתחו. יורים בנמלים.
הם יושבים על גבעת חול גדולה מהבנייה של הבניין הכי גבוה בעיר,
ומחזיקים בפיותיהם רובי טו-טו מעשי ידם. בתוך אלו הם תוחבים
ניירות קטנים מקופלים עשרות פעמים, ומכוונים היטב על הנמלים.
אלה, עושות מלאכתם נאמנה, תרות אחר מזון לימי החורף הקרים,
ואילו הילדים, הבטלנים העצלים מיום הוולדם ממש, רוכנים על החול
ומכוונים פיסות ניר מקופלות לכיוונן. נמלה שאננה, שזה עתה רק
הגיחה מתילה, בחנה את שאר תילי הנמלים התמירים הבנויים על
האדמה ושאפה את שאיפת אוויר הבוקר הראשונה שלה ליום זה, תשמש
להם קורבן מתאים. הם לוקחים שאיפה גדולה, ונושפים בכל ריאותיהם
המכוסות זפת סיגריות נעורים, ומשלחים את הניירות שלהם אל עבר
הנמלה.
שבריר שנייה עדיין עובר באוויר, עוקב אחר הנייר המקופל, כיצד
הוא טס ופוגע באופן מדויק באחוריה של הנמלה המופתעת. זו, שעד
לאותו רגע הייתה בטוחה שהמאורע הכי מסעיר בחייה יהיה כשתמצא
תירס גמדי, מוצאת את עצמה מתעופפת מטרים שלמים באוויר המזוהם.
ועבורה, מטרים ספורים אלו הם טיסה אדירה של קילומטרים
אינסופיים מעל הערבה הצחיחה של עפר הבנייה התעשייתי. כעבור כמה
שניות, שנדמות עבורה, באמת, כנצח עצמו, היא נוחתת על גבה
השברירי, ושוברת אותו בקול חרישי של פצפוץ. כך היא נשארת לשכב,
הפוכה, והיא מנופפת נואשות בששת ידיה. מנופפת היא במצוקתה, אך
הילדים הרעים מהבניין האחרון בעיר אינם שועים כלל לעזרתה.
נהפוך הוא, הם פשוט יושבים להם, מרוצים עד כדי גועל, מדושנים
עד צוואריהם כחזירים מפוטמים ומסואבים, וגועים בצחוק נעורים
עצבני. לועגים לה.
הנמלה נעלבת לה עד עמקי נשמתה מאדישותם הטהורה, ונופחת את
נשמתה בתור פרנציפ. הנערים מתעשתים, ומגלים, בחרדה גדולה, כי
הנמלה נרצחה בדם קר, והדם - דמם הוא.
הם מבוהלים ומפוחדים, ומגלגלים בראשיהם תסריטים אינספור כיצד
באה המשטרה ואוסרת את הוריהם, שכן קטינים הם, ואזי הם נשארים
מיותמים מאב ואב ואין מי שיעשה להם אוכל, והרי אמם טרם הספיקה
ללמדם את מלאכות החיים, ועתה הם עזובים ונטושים ללא שמץ של
מושג או ידיעה כיצד ימשיכו בחייהם הנורמלים.
ברגע של טירוף חושים הם מחליטים לשמור על שתיקה ואוכלים את
הנמלה, כדי שלא תשארנה שום עקבות היכולות לרמז על הפשע אשר
התחולל לפני רגעים בודדים.
בודדים מאד.

ולאחר שנסתיים הכל הם מתפזרים ילד ילד לביתו הוא, וכולם ממילא
גרים באותו הבניין, הוא הבניין האחרון בעיר. בלית ברירה הם
פוסעים דומם אל עבר ביתם, ואינם פוצים פיותיהם במהלך כל הצעידה
כולה. צעדיהם איטיים ומשתרכים כצעדי האבלים הטריים, וראשם חפוי
ומורכן.
החרטה מכרסמת בהם ככרסום העכבר. עכבר-ראש.
בהמתינם למעלית הם מתבוננים חרישית זה בזה ומפחד הבושה משפילים
שוב את ראשיהם לארץ, למולדת שגידלה אותם באהבה, והם, אכזבוה.
הם עולים במעלית ויורדים באותה קומה. הם מדליקים את האור
בלחיצה יחידה על המתג הבוהק, ופונים לדירתם. הם נוקשים על הדלת
בעדינות וממתינים.
וממתינים.