אנשי הבמה, ערבי הבמה

האיש הזה שהיה כאן לפניי... הוא לא ישרוד. אני אומר את זה בלחש
רק בגלל שהוא עדיין אורז את החפצים שלו בחדר האחורי, ואני לא
רוצה לפגוע בו. כרגע הוא מחייך לעצמו חיוך של תהילה. חיוך
שאומר "באתי, שפכתי את הנפש שלי על הרצפה בפניכם, אני גדול
מהחיים". כאמור, הוא לא ישרוד. אנשים שקטים שמלטפים את הנפש של
עצמם הם רבים מספור, וככל שהם רבים - הם לא נחשבים. הם אזובי
הכביש. אף אחד לא שם לב אליהם. המשוררים. הכותבים למגירה. הם
חושבים שהם הגדולים באדם. שהם מחוברים לרגש של עצמם ולמודעות
ולעומק של נפש האדם. אז לי זה עושה בחילה. אני בז לכל אותם
אנשים ומזלזל בהם. הם מגוחכים. כולם! ולמרות שהם צבא של
משתפכים, הם עדיין עדיני נפש ומסורקים היטב מכדי שיחשיבו אותם
כאנשים בחברה. יש להם דברים לומר (...מסתבר) ואין להם קול. הם
לא מעניינים אף אחד מלבד את עצמם. הם לא חוצים ימים וארצות.
אין להם נצחיות. אין להם הכרה וגם לא קהל. הם לא ישרדו את מבחן
הזמן. למעשה הם כבר נכשלו בו.
האיש הזה שהיה כאן לפניי... הוא הקריא משיריו. הוא היה מרוצה
מעצמו כל כך. אני רק חייכתי (בנימוס) ומחאתי כף בסוף. לא רציתי
לתת לו הרגשה רעה, אבל חשבתי לעצמי איזו הוויה מביכה הוא. כמה
שהאיש הזה מגוחך, וכמה שלא מעניינת אותי הנפש שלו. השפה
הפיוטית והמאולצת שלו גורמת לי למבוכה. תקשיב לעצמך. תקשיב
לעצמך!!!

נפשות המשוררים הן המיץ של הזבל.
הם יוצרים סביבם תחושת אמפטיה ציבורית מדומה.
אף אחד לא באמת עומד לצדם.
קחו לדוגמא את האיש הזה שהיה כאן לפניי. הוא לא ישרוד.